התנועה לשחרור מהדת, לקידום הנאורות וההשכלה
 
Hebrew Russian English French Yiddish








 



דת ומוסר
נוסח המקרא
סוגיות בתלמוד
פרשות השבוע
מאמרים
קונטרסים
דף הבית
צרו קשר
מקורות
שאלות ותשובות
ספרים ומחקרים
אודותנו
עיתונות
הרצאות

גויים בהלכה

- קובץ להדפסה

 

הקדמה – דעת אמת

 

מזה זמן מה מבקשים אנו להביא לידיעת קוראינו דברים אמיתיים על יחסה של ההלכה למי שאיננו יהודי. הרבה דברים שאינם אמת נכתבים בעניין זה ויש להעמיד עניינים על דיוקם. והנה הגיע לידינו מאמר מעמיק, מעשה ידי תלמיד חכם מישיבת "מרכז הרב" וזכינו שנעשתה מלאכתנו בידי אחרים (כתבנו חלק מהדברים בפרשיות בלק ומטות עיין שם). כיון שאין כמעט מחלוקת בינינו לבין דברי המאמר בנושא הזה, הננו להביאם כאן כלשונם למען ילמד הקורא ויעמיק ויחכים ביחס ההלכה היהודית אל כל מי שאיננו יהודי. על כן הננו מביאים כאן, כלשונו (עם מספר קיצורים, כפי שיוסבר להלן), את מאמרו של הרב דוד בר חיים שכותרתו "ישראל נקראים אדם". במאמר זה, הדן ביחס ההלכתי-התורני ל"גוי" מגיע הרב בר חיים למסקנה חד משמעית: "תורת ישראל קובעת הבחנה ברורה בין אדם מישראל המוגדר כ'אדם', לבין נכרי". היינו כל העניין של שויון כלשהו בין בני האדם אין לו שייכות הלכתית כלל. הרב אכן עשה עבודה מקיפה, ביושר אינטלקטואלי, ובחן כמעט את כל ההיבטים ההלכתיים ביחס לגוי. הוא גם יצא נגד הרבנים שמדברים מתוך גחמת ליבם ובהשפעת העולם המודרני שאין להפלות בין אדם לאדם, ונמצאו שאינם חיים מפי התורה אלא מהרהורי ליבם בלבד. ועוד יתר על כן, על פי מאמרו ההלכתי של הרב דוד בר חיים נמצא כי יש רבנים המסלפים את דעת ההלכה ומוליכים שולל את עצמם ואת הציבור הרחב. ואנו נביא בראשי פרקים את העניינים בהם עוסק הרב במאמרו למען ירוץ בם הקורא.

 

·        דיני רצח, שיש הבדל בהלכה בין רצח של יהודי לרצח של גוי (שהוא חמור פחות).

o       שאסור לחלל שבת כדי להציל חייו של גוי.

o       שור של ישראל שנגח שור של גוי פטור. אבל שור של גוי שנגח של ישראל חייב.

o       האם גזילת הגוי אסורה מן התורה או מדברי חכמים?

·        שאסור להשיב אבידה לגוי, אם הסיבה לכך היא שהמשיב אוהב את הגוי ומרחם עליו.

·        שטעות הגוי מותרת-כגון שטעה בחשבון העודף, והאם מותר להטעות את הגוי במזיד.

·        שרק על גניבת נפש ישראל חייבים מיתה, הגונב את הגוי פטור.

·        המכה וחובל את הגוי פטור מתשלומי הנזק, אבל הגוי שהכה את היהודי חייב מיתה.

·        שאין מחזירים הונאת גוי-כגון שמכר לו מוצר במחיר מופקע, לא צריך לפצותו.

o       אין ממנים גוי לא למלכות ולא לכל שררה (כגון שר ממשלה) ואפילו גר צדק לא.

·        המוציא שם רע על גיורת פטור מן המלקות.

·        האיסור "לא תשנא" חל רק על יהודי, מותר לשנוא גוי.

·        מותר לנקום ולנטור לגויים, וכן מצות ו'אהבת לרעך' חלה רק על יהודי ולא על גוי.

·        הרואה קברים של גויים מקלל ואומר "בושה אמכם מאד וכו'".

·        כיצד דומים הגויים לבהמות.

·        שור שהזיק שפחה דינו כהזיק חמור.

·        גופת הגוי המת אינה מטמאה, וגוי שנגע במת אינו נטמא, דינם כבהמה שנגעה במת.

·        אסור לסוך "שמן המשחה" על בשר יהודי, אבל לסוך על גוי מותר כי דין הגוי כבהמה.

·        שחיטת הנכרי פסולה משום שדינו כבהמה. ("דעת אמת" אינה מסכימה, הלכתית, עם מסקנת הרב שהוא פסול משום שדינו כבהמה, ואכמ"ל).

·        "בשר חמורים בשרם", והם משולים לבהמה.

 

דברי הרב ברורים ומדויקים מבחינה הלכתית ונתמכים כמעט בכל הספרות ההלכתית הקיימת. אין צורך לומר שהרב דוד בר חיים מקבל את ההשקפה התורנית הגזענית הזאת כדברי אלהים חיים ממש, כמו שציין ב'סוף דבר' של מאמרו: "ברור לכל יהודי המקבל את התורה כדבר ה' מסיני, המחייבת ותקפה בכל הדורות , שלא ניתן לערוך בה פשרות או 'תיקונים ושיפוצים'".

גם מובן מאליו ש"דעת אמת" וכל אדם נבון שאינו מקבל עליו את חוקי התורה וההלכה כדברי אלהים חיים, מתקומם כנגד גזענות מפלה ונפשעת זו.

 

את חלקו השני של המאמר "בין ישראל לגויים – באגדה בקבלה ובמחשבה" קיצרנו, וזאת משום שאנו סבורים שההלכה כמוה כחוק ומשפט הם המחייבים את היהודי המקבל על עצמו את ההלכה היהודית, ולא דברי אגדה, קבלה ומחשבה, וכבר אמרו רבותינו: אשכול (הלכות ספר תורה ס ע"א): "וכן אגדות שאמרו תלמידי התלמידים, כגון רבי תנחומא ורבי אושעיא וזולתם, רובם אינו כן, ולכך אין אנו סומכין על דברי אגדה" וכבר בארנו זאת בפרשת וישב.


"צפיה", כרך ג, תשמ"ט

 

הרב דוד בר חיים

ישיבת "מרכז הרב"

 

ישראל נקראים –'אדם'

 

ההבנה בין ישראל לגוים בתורה

 

 

הקדמה

 

בשנים האחרונות, ניכרת מגמה בתוך החוגים שונים בציבור הדתי- מגמה הומניסטית אוניברסלית. רבים הם הכותבים בזכות האהבה "לכל אדם שנברא בצלם". אף 'זכינו' לחוברת בשם זה, "חביב אדם שנברא בצלם", שליקט וערך מר יוחנן בן יעקב, מזכ"ל תנועת עקיבא. מטרתם הגלויה של בעלי השקפה זו היא שכל בני האדם שוים, שאסור להפלות לרעה שום אדם על רקע גזעו, ושכל הטוען להיפך אינו אלא גזען המסלף דברי תורה על מנת להתאימם לדעותיו ה'נוראות'.

 

להלן שתי דוגמאות:

א. דברי הגב' ר. הוברמן:

"...מעולם לא העליתי בדעתי שתורת ישראל מפלה בין דם לדם, על רקע של אמונה , לאום או גזע... אדרבה, תורתינו היא המלמדת שדם האדם קדוש הוא באשר הוא אדם: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (בראשית ט)... בעשרת הדברות נאמר: "לא תרצח"! ואין כל רמז להגבלה שהאיסור ל לגבי יהודי ולא חל לגבי שאינו יהודי..."

("בין דם לדם" , ירחון 'עמודים' של הקיבוץ הדתי, תמוז תשמ"ה ע' 352)

 

ב. חבר הכנסת (מפד"ל) פרופ' אבנר שאקי:

"היהודים במדינת ישראל אשר קבלו בהר סיני את תורת משה, שבה נקבע כי בצלם אלוקים ברא את האדם, אין לנו כל צורך בשום... חוק שילמד אותנו את האלף בית האלמנטרי הזה של תורת ישראל, כי כל בני האדם נולדו שוים לפי תפיסתה של היהדות... שויונו של האדם, מעמדו של האדם בפני האל ובפני חבירו, הוא עיקר ועקרון ראשונים במעלה בתורת ישראל...בודאי שלא ניתן יד לכל גזענות שהיא , שפירושה אפלית האדם בשל צבעו, בשל דתו, בשל לאומו..."

(קטע מנאומו בדיון בכנסת על תיקון חוק יסוד הכנסת וחוק העונשין)

 

לפנינו, אפוא , דברים ברורים: כל בני האדם, ישראל וגוי, שוים. כפי שיתבאר להלן, השקפה זו נוגדת את תורת משה תכלית הניגוד, ונובעת מתוך חוסר ידיעה מוחלט, וטמיעה ב'ערכים' מערביים זרים. אף לא היה צורך להשיב עליה לולא הרבים שטועים ותועים בגללה.

השקפה זו מצאה לה ביטוי אף אצל רבנים אחדים, אשר מטרתם להראות כמה גדולות חשיבותו ומעלתו של הגוי בתורתנו, וגב כך חטאו לאמת על ידי הוצאת דברים מהקשרם ואי דיוק בדברי חז"ל והראשונים. חלק ניכר ממאמציהם מתמקד ( בעקבות פרשת 'המחתרת' כמובן) בניסיון להוכיח שהאיסור "לא תרצח" חל גם על הריגת גוי. להלן קטע מדברי הרב יהודה עמיטל שליט"א:

"ועיין ראב"ן על גמרא בבא קמא קיג, א, דלאו ד"לא תרצח" נאמר גם על גוי, וכפשטות דברי הרמב"ם בהלכות רוצח פ"א ה"א. ועיין יראים סימן קעה, דהריגת גוי בכלל תולדות רציחה". (מתוך מכתב הנדפס ב'עלון שבות' (ישיבת הר עציון) גליון מס' 100. דבריו הובאו בחוברת "חביב אדם שנברא בצלם" הנ"ל, במהדורה הניסויית ע' 64).

וכך כותב הרב אהרון ליכטנשטיין שליט"א:

מדברי הרמב"ם (משנה תורה, הלכות רוצח פ"ב הי"א) נראה בבירור, שכלפי גוי המקיים שבע מצות בני נח קיים האיסור "לא תרצח", ועונש של מיתה בידי שמים לרוצח. דהיינו , מצד אחד אין הבדל באיסור הרציחה בין יהודי לגוי...". (מתוך תקציר שיעור שנדפס ב"קשת בענן" מס' 32,גשר, והובא בחוברת הנ"ל ע' 72) ובעקבות הרבנים הנ"ל נמשכו שומעי לקחם:

"..."לא תרצח"! איסור מוחלט, ציווי חד משמעי שאינו מבחין בין יהודי ונכרי..." (דברי מר יוחנן בן יעקב בהקדמתו לחוברת הנ"ל ע' 1)

בהמשך יתבאר כמה מן התעיה וההטעיה יש בדברים אלה.

 

אך לא בהלכה זו בלבד נכתבו דברים העלולים להטעות את הציבור . לדוגמא, כותב הרב ליכטנשטיין:

"תחום התורה... אף הוא שייך לעולמו של בן נח, אם כי ספק שמבחינת ההיקף ...תלמוד תורה הרבה יותר מצומצם בעולם בני נח מאשר בעולמנו. מפורסמים דברי רבי מאיר בסנהדרין נט, א, ובברייתא בתורת כהנים: אפילו גוי יושב ועוסק בתורה מקבל שכר... הדגשה נוספת על עיסוק גדול ונשגב בתורה, כשייך לעולמו של הגוי". (מתוך מאמרו 'בני אדם', ירחון 'עמדה' מס' 3 ע' 16, ובחוברת הנ"ל ע' 72).

מפליא הדבר ששכח לציין את כל האמור שם בסוגיא, ובמיוחד את המסקנה. איך לא הזכיר שדברי ר' מאיר הובאו כדי להשיג על ר' יוחנן שאמר" גוי[1] שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר: תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא להם"? והמסקנה חשובה מכל- בכדי ליישב המאמרים הסותרים, מתרצת הגמרא " התם בשבע מצוות דידהו" (עוסקין בהלכות אותן שבע מצות להיות בקיאין בהן-רש"י). כלומר מתוך לעסוק דוקא בשבע מצות בני מח-ואם למד יותר מכך, חייב מיתה. וכן כותבים התוספות בע"ז ג, א, ד"ה שאפילו, והרמב"ם בהלכות מלכים פ"י ה"ט: גוי שעסק בתורה חייב מיתה.[2] לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד", הרי שהמרחק בין הנאמר בגמרא לדברי הרב ליכטנשטיין רב מאוד.

במאמר הנ"ל כותב הרב ליכטנשטיין עוד:

"מישור התפילה אף הוא קיים כערך אוניברסלי... הדבר נאמר בנוגע לבית המקדש בראשית דרכו (מלכים א, ח, מא-מג); זהו חלק מחזון אחרית הימים:

'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'. גם לגוי יש מקום לבוא ולהתפלל בבית המקדש!" כיצד אפשר לומר כדברים האלה? והלא משנה שלימה שנינו (פ"א דכלים מ"ח): "... החיל מקודש ממנו שאין גוים וטמא מת נכנסים לשם..." וכך פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות בית הבחירה הלכה ט"ז. הרי שאין שום אפשרות לגוי "לבוא ולהתפלל בבית המקדש"! הדברים, אפוא ברורים: גוי יכול להתפלל, ואפילו בהר הבית, אך לא בבית המקדש.

 

ראייה נוספת למעלת הגוי לדעת הרב ליכטנשטיין:

"הקרבנות מצטיירים אצלינו כבעלי אופי יהודי שרשי, אבל הם בהחלט שייכים, מבחינת ההלכה הצרופה, גם לעולמו של הבן נח: גוי מקריב קרבנות לא רק באיזו במה... אלא בבית המקדש". (במאמר הנ"ל).

מלבד מה שנתבאר למעלה שאין שום אפשרות לגוי להכנס לבית המקדש, וכל שכן להקריב בו קרבנות, הרי שהאמירה זו, כקודמותיה, אינה משקפת את עמדת "ההלכה הצרופה" בנושא. מחלוקת היא בין ר' עקיבא ור' יוסי הגלילי בספרא פרשת אמור, פרשה ז ה"א, ובתוספתא פ"א דשקלים ה"ז (כך במהדורת צוקרמנדל וליברמן, ובדפוס וילנא ה"ג), והובאה במנחות עג, ב, אלו קרבנות אפשר לקבל מן הגוי. ופסק הרמב"ם כר' עקיבה[3] (פ"ג מהל' מעשה הקרבנות ה"ב): "ואחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאין את הקרבנות. אבל הגוים אין מקבלים מהן אלא עולות בלבד שנאמר: 'מיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם'... אבל אין מקבלים מהן שלמים, ולא מנחות, ולא חטאות ואשמות..". בהקשר זה יש להוסיף, שאפילו אם גוי התנדב לשקול שקלו כדי שיהי לו חלק בקרבנות הציבור, אין מקבלין ממנו, כמובא שם בספרא פרק ז', הי"ב , ובפ"א דשקלים מ"ה, וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהל' שקלים ה"ז: "הכל חייבין ליתן מחצית השקל... אבל הגוים שנתנו מחצית השקל אין מקבלין מהם". כללו של דבר-אין שוויון זכויות לגוי, לא בעצם הכניסה לבית המקדש ולא בהקרבת קרבנות שם.

 

דומה שהדוגמאות הנ"ל מספיקות, כדי להבהיר את המניע לכתיבת מאמר זה. מעתה, הבה נעיין ברשימה ארוכה של מקורות הסותרים את ההשקפות הנ"ל באופן ברור ביותר. ראשית נתמקד בענינים הלכתיים, ולאחר מכן נעבור למישור הרוחני. יצוין שבדעתי לעסוק אך ורק בהלכות המדגימות ההבחנה הגדולה שהתורה מבחינה בין ישראל לגוי. אין בכוונתי ללבן את נושא מעמדו של התורה במלא היקפו –למשל , עד כמה וכיצד יכול הגוי לעבוד את ה' עפ"י התורה ומה שכרו על כך, אפשרות ישיבת הגוי בארץ ישראל, מה דינם של גוים הנלחמים בנו או העוינים אותנו וכיוצא בדברים אלה-כי אין זאת מטרתי. (אלה נקודות הקשורות במצבים ובנתונים מיוחדים, ואילו ענין מאמר זה הוא ההבחנה בין ישראל לגוי באופן כללי וקבוע). הוא הדין בקשר לחלק השני של המאמר שיעסוק במישור הרוחני.

 

 

א

בין ישראל לגויים – בהלכה

 

א. הריגת גוי

 

כתוב בתורה (ויקרא כד ,יז): "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת", ונאמר עוד בפרשת משפטים(שמות כא, יד): "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות". על הפסוק האחרון מובא במיכלתא (מסכת דנזיקין פרשה ד):"' וכי יזיד איש'- למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר: 'ואיש כי יכה כל נפש אדם וגו'', יכול אף המזיד, והשוגג, ואחרים, והמרפא שהמית, והמכה ברשות בית דין, והרודה בבנו ובתלמידו במשמע? ת"ל: 'וכי יזיד' – להוציא את השוגג. 'איש' – להוציא את הקטן, 'איש' – להביא את האחרים, רעהו' – להביא את הקטן, 'רעהו' – להוציא את האחרים. איסי בן עקיבא אומר: קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו. באמת אמרו, פטור מדיני בשר ודם, ודינו מסור לשמים".

נמצינו למדים מהמכילתא ,שישראל שהרג את גוי במזיד אינו נהרג עליו בבית דין, כפי שהיה נענש אילו הרג ישראל. והוא הדין בגר תושב, כמובא במפורש במיכלתא דרשב"י על הפסוק הנ"ל: "'על רעהו-פרט לאחרים, 'רעהו'-פרט לגר תושב. מוציא אני את אחרים שאין להן מצות כישראל, ועדאן (ועדיין) לא אוצי את גר תושב שיש לו מצות כישראל? תלמוד לומר 'רעהו' פרט לגר תושב". וכן הוא בספרי 'מסעי' פיסקא קס, ע"ש. וכן גם בספרי זוטא פרשת מסעי כג: "על רעהו – פרט לתושב".[4]

וכך שנינו בסנהדרין פ"ט מ"ב: "נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי והרג בן ישראל, לנפלים והרג בן קיימא ,פטור." וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות רוצח וש"נ הל' י-יא, (ובכתבי היד היא הלכה אחת): "אחד ההורג את ישראל או ההורג עבד כנעני הרי זה נהרג עליו ואם הרג בשוגג גולה. ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין שנאמר: 'וכי יזיד איש על רעהו'. ואין צריך לומר שאינו נהרג על הגוי. ואחד ההורג עבד אחרים, או ההורג עבדו הרי זה נהרג עליו, שהעבד כבר קבל עליו מצות ונוסף על נחלת ה'", וכן כתבו התוספות במכות ט, א, ד"ה כסבור.

לעומת זאת , גר תושב (וכ"ש גוי) שהרג ישראל, ואפילו בשוגג, נהרג, כמו ששנינו בפ"ב ממסכת מכות מ"ג, ושם בגמרא ט, א, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות רוצח ושמירת הנפש ה"ד: "גר תושב שהרג את ישראל בשגגה-אע"פ שהוא שוגג הרי זה נהרג".

ברם, יש להדגיש שאין ללמוד מכאן היתר להרוג גוי. במיכלתא הנ"ל מפורש להיפך-"דינו מסור לשמים"- הרי שיש איסור בדבר. ועיין עוד בתוספתא פ"ח דע"ז ה"ה (כ"ה במהדורת צוקרמנדל, ובוילנא פ"ט ה"ד): "על שפיכות דמים כיצד?... ישראל בגוי פטור". הרי שההורג פטור אבל אסור, ובסנהדרין נז , א , על ברייתא זו נאמר: "התם היכי ליתני, אסור ומותר? והתניא הגוים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין?"- הרי שיש איסור בהריגת גוי. אך לא מצאנו בדברי חז"ל הגדרת האיסור, ונחלקו הראשונים בדבר.

דעת הראב"ן היא שההורג את הגוי עובר בלאו דלא תרצח, וז"ל בב"ק סי' כב (עד, ע"ד[5]): "... דלא תגנוב דומיא דלא תרצח ולא תנאף[6] דהוי בין לישראל בין לגוי".

לא כן דעת הרמב"ם בתחילת הלכות רוצח וש"נ : "כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנאמר: לא תרצח"[7] וכן הוא בספר המצוות ל"ת רפט. וכן העתיק רבי דוד הכוכבי בספר המצוות אשר לו ל"ת רפט. וכזאת כתב ביראים סימן קעה (מהדורת שיף, ובמהדורות אחרות סי' רמח): "... ואינה נקראת רציחה אלא בישראל, דכתיב: 'אשר ירצח את רעהו', רציחת רעהו נקראת רציחה, בגוי אינה נקראת רציחה". ובהמשך דבריו: "תולדות הרציחה: שלא להרוג את הגוי, כדתניא בע"ז פ"ב (כו, א): הגוים והרועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין".[8] הרי שלדעת הרמב"ם, היראים ור' דוד הכוכבי, ההורג גוי לא עבר לאו של לא תרצח.[9] 

 

סיכום: 1) ההורג גוי, ואפילו גר תושב, אינו נהרג עליו בבית דין, אע"פ שהרגו במזיד . דבר זה מפורש בתורה ובדברי חז"ל.

2) לדעת הראב"ן, ההורג גוי עובר על לאו דלא תרצח, ולדעת הרמב"ם, היראים , ור' דוד הכוכבי, אין הריגת גוי בכלל לאו זה. ולכולי עלמא יש איסור בדבר כמפורש בדברי חז"ל.

הרי שהתורה מבחינה בין ישראל לגוי בהריגת אדם.

 

ב. פקוח נפש

 

גם בנושא של פקוח נפש מבחינה התורה בין ישראל לגוי. שנינו בפרק ח' של מסכת כיפורם (יומא) מ"ה (ובדפוס וילנא מ"ז): "מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל, מפקחין עליו. מצאוהו חי מפקחין עליו, ואם מת יניחוהו ". ושם בגמרא פה, א: "ולא מבעיא ספק חי ספק מת דישראל, אלא אפילו ספק גוי ספק ישראל מפקחין", וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' שבת הלכה כ"א (בדפוס וילנא ה"כ): "היתה חצר שיש בה גוים וישראל, אפילו ישראלי אחד ואלף גוים, ונפלה עליהם מפולת, מפקחין על הכל מפני הישראלי. פירש אחד מהן לחצר אחרת ונפלה עליו אותה חצר, מפקחין עליו שמא זה שפירש הוא הישראלי והנשארים גוים". וכן הוא בטור ובשו"ע אורח חיים סימן שכט סעיף ג.[10]

יש להעיר, שישראל שרצה לעסוק בפקוח נפשו של גוי הכרוך בחילול שבת, ועשה כן בפני עדים ולאחר התראה, מות יומת איש כזה בבית דין, וזה פשוט.

 

ג. מיתת בית דין

 

כתוב בתורה (דברים יט, טו) : "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא, על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר". ובספרי שופטים פיסקא קפח: "אין לי אלא לדיני נפשות, לדיני ממנות מנין? תלמוד לומר "לכל עוון". לקורבנות מנין? ת"ל: 'ולכל חטאת', למכות מנין?, ת"ל בכל חטא אשר יחטא'... ", וכן כתב הרמב"ם ריש פרק ה מהל' עדות: "אין חותכין דין מן הדינין על פי עד אחד, לא דיני ממנות ולא דיני נפשות, שנאמר : 'לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת'...".

כמו כן, אין ממתין אדם בב"ד, ואפילו היו שם עדים, ללא התראה , כמו ששנינו ריש פרק ה' ממסכת סנהדרין: "היו בודקין אותם בשבע חקירות, באי זה שבוע? באי זו שנה?...מכירין אותו? התריתם בו?..." ושם בגמרא מ, ב: "אמר עולא מנין להתראה מן התורה? שנאמר: 'ואיש אשר יקח את בת אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה'. אטו בראייה תליא מילתא? אלא עד שיראוהו טעמו של דבר (שהיא ערוה לו-רש"י)... דבי חזקיה תנא: 'וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה', שהתרו בו ועדיין הוא מזיד. דבי ר' ישמעאל תנא: 'המוצאים אותו מקושש עצים', שהתרו בו ועדיין הוא מקושש" (וע"ש ובירושלמי עוד לימודים) . וכן כתב הרמב"ם תחילת פרק י"ב מהל' סנהדרין: "כיצד דנין דיני נפשות? כשיבואו עדים לבית דין...אומרים להם: מכירים אתם אותו? התריתם בו? אם אמרו[11] אין או מכירים אותו, או נסתפק לנו, או שלא התרו בו, הרי זה פטור".

כך בקשר לאדם מישראל. מאידך גיסא בקשר לנכרי מובא בסנהדרין נז, ב: "אשכח ר' יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב: בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אישה ואפילו קרוב. משום ר' ישמעאל אמרו אף על העוברין", וכן כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות מלכים ומלחמות[12] ה"ד והי"ד-הלכות אלו נאמרו בבן נח בניגוד לדינו של ישראל.(אין ישראל נהרג על הריגת עובר כמו ששנינו בפ"ה ממסכת נידה מ"ג: "תינוק בן יום מיטמא בזיבה.... וההורגו חייב..." וראה הטעם ברש"י בסנהדרין שם ד"ה 'אף על העוברין' ובגמ' בנדה שם. ואין דנים דיני נפשות של ישראל אלא בבית דין של כ"ג כמו ששנינו בסנהדרין פ"א מ"ד. כך גם בקשר לעדות, אין עדות קרוב כשרה בישראל, כדאיתא בספרי פיסקה רפ על הפסוק: "לא יומתו אבות על בנים": "... שלא יומתו אבות בעדות בנים ולא בנים בעדות אבות, כשהוא אומר 'ובנים' לרבות את הקרובים...").

רואים אנו בעליל , שהתורה מקפידה על סדרי הדיון בקשר לחיי אדם מישראל הרבה יותר משהקפידה על חיי הגוי.

 

ד. נזק הגוי

 

כתוב בתורה (שמות כא, לה): "וכי יגף שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון", ובמכילתא(מסכתא דנזיקין פרש' יב) נאמר: "'שור איש', להוציא שור של קטן. 'שור איש' להביא שור של אחרים. 'את שור רעהו', להביא של קטן. 'רעהו' , להוציא של נכרי,שור של כותי, שור של גר תושב". ובמכילתא דרשב"י: "'רעהו פרט לאחרין, פרט לגר תושב. יכול לא ישלם על ידי הגוי ולא יהא הגוי משלם על ידיו? תלמוד לומר: 'שור רעהו' , שור רעהו יוצא כסדר הזה ולא של אחרין יוצא כסדר הזה, ועליהן הוא אומר: 'הופיע מהר פארן' (דברים לג, ב) הופיע פנים כנגד כל באי העולם".

ומשנה מפורשת היא במסכת בבא קמא פ"ד מ"ג: "שור של ישראל שנגח לשור של הקדש, ושל הקדש שנגח לשור של ישראל, פטור, שנאמר: 'שור רעהו' ולא שור של הקדש. שור של ישראל שנגח לשור של נכרי,[13] פטור. ושל נכרי שנגח לשור של ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם". הרי שישראל שהזיק לגוי-לעולם פטור, אך גוי שהזיק לישראל משלם נזק שלם בכל מקרה. וכך מובא ברמב"ם פ"ח מהלכות נזקי ממון ה"ה, ובטור ושו"ע חו"מ ריש סי' תו. ההבחנה בין ישראל לגוי ברורה.[14]

מן הראוי הוא להביא את דברי הרמב"ם בפירוש המשנה לבבא קמא שם: "אם אירע דין לישראל עם הגוי, הרי אופן המשפט בניהם כמו שאבאר לך: אם היה לנו בדיניהם זכות, דננו להם בדיניהם ואמרנו להם: כך דינכם! ואם היה יותר טוב לנו שנדון בדיננו , דננו להם לפי דינינו ונאמר להם: כך דיננו![15] ואל יקשה בעינך דבר זה, ואל תתמה עליו,כמו שלא תתמה על שחיטת בעלי החיים אע"פ שלא עשו שום רע, לפי שמי שלא נשלמו בו התכונות האנושיות אינו אדם באמת, ואין תכליתו אלא ל'אדם' (כלומר שכל עצמם מציאותם של אלו אינו אלא בעבור האדם השלם-הערת הגר"י קאפח שליט"א (נפטר תשס"א) במהדורתו של פיה"מ) והדבור על ענין זה צריך ספר מיוחד".

 

ה. גזילת וגניבת הגוי

 

בדבר גזילה וגניבה מגוי נחלקו התנאים, ובעקבותיהם הראשונים, אם יש כאן איסור מן התורה או רק מדרבנן.

מובא בירושלמי פ"ד דבבא קמא ה"ג: "מעשה ששילח המלכות שני איסרטיוטות ללמוד תורה מרבן גמליאל, ולמדו ממנו מקרא, משנה, תלמוד, הלכות ואגדות. ובסוף אמרו לו כל תורתכם נאה ומשובחת, חוץ משני דברים הללו שאתם אומרים: בת ישראל לא תיילד לנכרית, אבל נכרית מיילדת לבת ישראל. בת ישראל לא תניק בנה של נכרית, אבל נכרית מניקה לבת ישראל ברשותה. גזילו של ישראל אסור ושל נכרי מותר. באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילות נכרי שיהא אסור מפני חילול השם". הרי שלדעת הירושלמי גזילת הגוי אסורה בגלל גזירת רבן גמליאל ואינה אלא מדבריהם. וכן הוא בספרי פרשת וזאת הברכה פיסקה שמד, אלא שגזירת רבן גמליאל לא נזכרה שם. זוהי גם שיטת התוספתא פ"ח דע"ז ה"ה (כך במהדורת צוקרמנדל, ובדפוס וילנא פ"ט ה"ד): "...על הגזל-גנב גזל, וכן מוצא יפת תואר, וכן כיוצא בו, גוי בגוי וגוי בישראל אסור, וישראל בגוי מותר".

וכן כתב רש"י על הברייתא הנ"ל שהובאה בסנהדרין נז, א בד"ה ישראל בגוי מותר: "ד'לא תעשוק את רעך' כתיב , ולא גוי, ומדרבנן איכא למאן דאסר משום חילול השם בהגוזל בתרא". וכן הוא בב"מ קיא, ב: "ותנא קמא דמ'אחיך', האי 'רעך' מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדתניא – 'רעך' ולא נכרי. נכרי מ'אחיך' נפקא? חד למשרא עושקו וחד למשרא גזילו, וקסבר, גזל נכרי מותר".[16]

וכן הכריע בפירוש המיוחס לר"ן למסכת סנהדרין נז, א. וכן פסקו הרמ"א באבן העזרסי' כח ס"א והמהרש"ל בים של שלמה ב"ק סי' כ.[17]

לעומת זאת, מובא בתורת כהנים פר' בהר סיני ריש פרק ט (והובאה בב"ק קיג, א בשינויים): "ר' שמעון אומר, מניין שגזל הגוי גזל? תלמוד לומר: 'אחרי נמכר'. יכול מושכו ויצא (ימשכנו מבית הנכרי בלא דמים ויגזלנו ממנו- פי' המיוחס לר"ש  משאנץ) תלמוד לומר: 'גאולה תהיה לו'. יכול יגלום עליו? (יטעה אותו ויעשהו כגולם להוציא העבד מידו בדמים מועטים-שם) ת"ל: 'וחשב עם קונהו', ידקדק עמו... אם כן החמירה התורה על גזילו של גוי, קל וחומר על גזילו של ישראל". מבואר שגזל הגוי אסור, ופשטא דברייתא שהאיסור מדאורייתא, וכמו שכתב הגר"א בחו"מ סימן שמח ס"ק ח והרדב"ז בתשובה ח"ב סי' אלף רעו.[18]

כך גם מובא בספרי פרשת כי תצא פיסקא רסו: "'כי תבא בכרם רעך'...'רעך', פרט לאחרים, 'רעך' , פרט לגבוה..." ('פרט לאחרים'- דהיינו כרם גוים, דברעך הוא דכתיב: 'ואל כליך לא תתן', הא בכרם גוי שרי, ואתי כמ"ד גזל הגוי אסור...פי' רבינו הלל). כך גם במסכת בבא מציעא פז, ב: "...בכרם רעך ולא בכרם של נכרי. הניחא למ"ד גזל הגוי אסור היינו דאצטריך קרא למשרי פועל..." הרי שלהני תנאי גזל הגוי אסור מן התורה. כך הוא גם בסדר אליהו רבה (תנא דבי אליהו) פט"ז (כך במהדורת איש שלום, ובדפוסים אחרים פט"ו) ע"ש . וע"ע תוספתא דב"ק פ"י הט"ו (בד' וילנא ה"ח).

וכ"כ הרמב"ם בתחילת הל' גניבה: "כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה, עובר על לא תעשה שנאמר: 'לא תגנבו'... ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי עובד ע"ז..." ובהל' גזילה ואבדה פ"א הל' א-ב כתב: "כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה שנאמר 'לא תגזול'...ואסור לגזול כל שהוא דין תורה. אפילו גוי עובד ע"ז אסור לגזלו או לעושקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר".[19] 

וכן דעת הטור והשו"ע בחו"מ סימן שמח סע' ב, ובתחילת סי' שנט. וכן פסק הגר"א שם בסי' שמח ס"ק ח, ובאה"ע סי' כח ס"ק ה, והרדב"ז בתשובה הנ"ל.(ראוי לציין שהרדב"ז כתב דאע"פ שגזל הגוי אסור מן התורה, אינו עובר עליו בלאו, וכן מובא בליקוטי הגר"א על הרמב"ם, ולפי"ז שוב אין כאן שוויון). ועיין בחידושי רעק"א שם בסי' שנט שהוכיח , שלמאן דאמר גזל הגוי אסור, היינו מן התורה.

ברם, אפילו לדעת הרמב"ם שגזל הגוי אסור מן התורה ועובר בלא תעשה, עם זאת מצאנו בדבריו הבחנה בין ישראל לגוי, שכך כתב בהל' גזלה פ"ו ה"ז : "דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל, והעובר עליהן הרי זה גזלן מדבריהם, כגון מפריחי יונים והמשחקין בקוביא", ושם בהי"א : "והמשחק בקוביא עם הגוי אין בו איסור גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים, שהרי אין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם". הרי שגם לענין זה לא הושוה הגוי לישראל לגמרי. ועיין בטור ובשו"ע חו"מ סי' שע, שהביאו את דברי הרמב"ם ולא חלקו עליו בענין זה, וכן הסכימו הסמ"ע בס"ק ד ובפרישה ס"ק ז והגר"א בס"ק ז.

 

ו. אבידת גוי

 

כתוב בתורה (דברים כב, א): "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך". ושוב נאמר (שמות כג,ד): "כי תפגע שור איבך או את חמורו תעה, השב תשיבנו לו".ובמכילתא דרשב"י על הפסוק האחרון: "'את שור אחיך'-אין לי אלא אחיך, אויבך מנין ת"ל: 'שור אויבך', מכל מקום. יכול אף של אחרים כן? תלמוד לומר: 'אחיך', מה אחיך שהוא עמות עמך, כך כל אדם שהוא עמות עמך". ובמסכת בבא קמא קיג, ב: "אמר רב ביבי בר גוזלא אמר ר' שמעון חסידא: גזילו של גוי אסור ...אבדתו מותרת, כי הא דאמר רב חמא בר גוריא אמר רב: מניןלאבדת גוי שהיא מותרת? שנאמר: 'וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך' אבדת אחיך ולא אבדת גוי. תניא ר' םנחס בן יאיר אומר : כל מקום שיש חילול השם אף אבדתו אסורה...".[20] 

ושנינו במסכת מכשירין פ"ב מ"ח: "מצא בה מציאה, אם רוב גוים אינו צריך להכריז, ואם רוב ישראל צריך להכריז". וכך היא לשון הרמב"ם ריש פרק י"א מהל' גזילה ואבידה: "השב אבדה לישראל מצות עשה, שנאמר 'השב תשיבם לאחיך'. והרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תראה את שור אחיך והתעלמת מהם', ובטל מצות עשה. ואם השיבה קיים מצות עשה". ובהלכה ג כתב: 'אבידת הגוי מותרת שנאמר: 'אבידת אחיך'". וכן מובא בטור ושו"ע חו"מ סימן רסו ס"א.

יתירה מזאת, מובא בסנהדרין מו, ב: "אמר רב יהודה אמר רב : המשיא את בתו לזקן, והמשיא אישה לבנו קטן, והמחזיר אבידה לגוי,עליו הכתוב אומר: 'למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו'".

ואלה הם דברי הרמב"ם שם ה"ג: "ואם החזירה לקדש את השם, כדי שיפארו את ישראל , וידעו שהם בעלי אמונה-הרי זה משובח. ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה...", וכן כתבו הטור והשו"ע שם. (מש"כ הרמב"ם "ואם החזירה לקדש" וכו' הוא על פי הירושלמי פרק ב ממסכת בבא מציעא הלכה ה,- אך חשוב להדגיש, שאין ללמוד מכאן היתר כללי וכמש"כ המהרש"ל ביש"ש פ"י דב"ק סי' כ: "ורחמנא לבא בעי אם כוונתו לכך, אבל אם דעתו בעבור שישבחו אותו ולא בעבור אמונת ישראל, או משום שהוא אוהב את הגוי ומרחם עליו, אסור").

 

ז. טעות הגוי

 

טעות הגוי מותרת כאבידתו.[21] כך מובא בב"ק קיג, ב: "אמר שמואל וטעותו מותרת". אמנם נחלקו הראשונים האם מדובר דוקא כאשר הגוי טעה מעצמו או אשאף מותר להטעותו. דעת רש"י במקום (ד"ה 'ואיבלע ליה זוזא') שמותר להטעותו, וזאת בהתאם לשיטתו שנתבארה לעיל שגזל הגוי מותר. וכן כתבו התוספות שם ד"ה 'יכול' שמותר  להטעותו, ובלבד שהגוי אינו יודע ולא יגרום חלול ה' . וכך דעת הטור בחושן משפט סי' שמח ס"ג: "אבל טעותו כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלוואתו, מותר, ובלבד שלא יוודע לו, דליכא חילול השם".[22]

לא כן דעת הרמב"ם שכתב בפרק י"א מהלכות גזילה ואבידה ה"ד: "טעות הגוי כאבידתו ומותרת, והוא שטעה מעצמו, אבל להטעותו אסור". וכן כתב בתחילת פרק י"ח מהלכות מכירה. וכן דעת רבינו חננאל (מובא בשיטה מקובצת, ובערוך ערך 'פלז' בסתם) הרי"ף , הראבי"ה (מובא במרדכי סי' קנח, ובאו"ז שם בב"ק) המרדכי והנימוקי יוסף.

הרמ"א בחושן משפט סימן שמח ס"ב הביא את שתי הדעות ולא הכריע בדבר, אמנם המהרש"ל פסק בים של שלמה  (פי"ב דב"ק ס"כ) שאסור להטעות גוי וכן משמע מהגר"א שם ס"ק יג.

על כל פנים, כל עיקרה של מחלוקת זו קיימת  דוקא בגוי כי בישראל הטעות חוזרת, כדאיתא בכמה מקומות, מהם בקידושין מב, ב: "דאמר רבא כל שבמדה ובמשקל ושבחשבון, אפילו פחות מכדי אונאה נמי חוזר", וכך כתב הרמב"ם תחילת פרק ט"ו מהל' מכירה, ובטור והשו"ע בחו"מ סימן רלב.

 

ח. גניבת נפש

 

כתוב בעשרת הדברות (שמות כ, יג): "לא תגנוב", ושם כא טז: "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת". ובמכילתא יתרו פרשה ח מובא: "'לא תגנוב' למה נאמר? לפי שהוא אומר 'וגונב איש ומכרו', עונש שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר: 'לא תגנוב', הרי זה אזהרה לגונב נפש". ובדברם כד, ז נאמר: כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל, והתעמר בו ומכרו, ומת הגנב ההוא ובערת הרע מקרבך"- הרי מפורש בתורה שרק על גניבת נפש מישראל חייבים מיתה.

ובספרי פרשת כי תצא פיסקה רעג: "גונב נפש מאחיו-ולא מאחרים" (דהיינו מגויים-פי' רבינו הלל). וכך שנינו ריש פרק י"א דסנהדרין: "אלו הן הנחנקין: המכה אביו ואמו, וגונב נפש מישראל..." ולשון הרמב"ם בהלכות גניבה פ"ט ה"א : "כל גונב נפש  מישראל עובר בלא תעשה שנאמר: 'לא תגנוב'". ושם בהלכה ו': "ואחד הגונב את ישראל או שגנב גר או עבד משוחרר שנאמר: 'נפש מאחיו' , ואלו בכלל אחינו בתורה ובמצות הן. אבל הגונב את העבד או מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור"-וממילא שמענו דינו של גונב גוי שפטור.

 

ט. החובל בחבירו

 

כתוב בתורה (דברים כה, ב-ג): "והיה אם בן הכות הרשע, והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. ארבעים יכנו לא יוסיף, פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך" ובמכילתא משפטים פרשה ה על הפסוק : "ומכה אביו ואמו מות יומת" מובא: "עונש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר: 'ארבעים יכנו לא יוסיף', הרי דברים קל וחומר: ומה מי שהוא מצוה להכות הרי הוא מוזהר שלא להכות, מי שהוא מצוה שלא להכות דין הוא שיהא מוזהר שלא להכות".

וכל זה בישראל , כמו שכתב הרמב"ם בספר המצות, לא תעשה (מהדורת הרב קפאח) : "ומן הלאו הזה היא האזהרה מלהכות שום אדם מישראל: אם החוטא הזה אנו מוזהרין שלא להכותו שאר כל אדם לא כל שכן". וכן כתב בהלכות נזקי ממון תחילת פרק ה': "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו. ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל , הן קטן הן גדול בין איש בין אישה דרך ניציון, הרי זה עובר בלא תעשה שנ' 'לא יוסיף להכותו'". ועיין עוד בהלכות ממרים פרק ה, ה"ח, ובפט"ז מהל' סנהדרין הי"ב). וכן כתב בספר החינוך מצוה תר (בדפוסים אחרים תקצה).

יתירה מזאת, החובל בחבירו חייב בתשלומים כמו ששנינו ריש פרק ח' דבבא קמא: "החובל בחבירו חייב עליו משום חמישה דברים, בנזק, בצער, בריפוי, בשבת ובבושת". אך חיוב תשלומים הוא דוקא אם הכה ישראל, כמו שכתב הרמב"ם שם ה"ג: "המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, שהרי אין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין. ואפילו הכה עבד חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, שהרי ישנו במקצת מצות"- הרי המכה גוי אינו חייב כלום. לעומת זאת, איתא בסנהדרין נח, ב: "א"ר חנינא גוי שהכה ישראל חייב מיתה, שנאמר, ויפן כה וכה ויך את המצרי'". (אמנם בהל' מלכים פ"י ה"ו כתב: "וגוי שהכה ישראל, אפילו חבל בו כל שהוא, אע"פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג" ועיין שם בכסף משנה וברדב"ז טעם הדבר).

 

י. הונאה

 

כתוב בתורה (ויקרא כה, יד): "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו". ובספרא פרשת בהר סיני פרשה ג הל' ד: "'אל תונו איש את אחיו', זו אונאת ממון". וכתב הרמב"ם בהלכות מכירה  תחילת  פרק י"ב: "אסור למוכר או לקונה להונות את חבירו, שנאמר: 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו'. ואע"פ שהוא עובר ב'לא תעשה' אינו לוקה, מפני שניתן להשבון. ובין שהונה במזיד בין שלא ידע שיש בממכר זה הוניה, חייב לשלם".

ברם לגבי גוי, הדין שונה. כך מובא במסכת בכורות יג, ב: "אמרי, לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לגוי". וכתבו הרמב"ם שם פי"ג ה"ז: "הגוי אין לו הוניה שנאמר: 'איש את אחיו'. וגוי שהונה את ישראל מחזיר הוניה בדינין שלנו-לא יהיה זה חמור מישראל". וכן כתב הטור והשו"ע בחושן משפט סימן רכז (בטור סעיף ל ובשו"ע סעיף כו) אף כאן בולט אי השוויון של הגוי.

 

יא. מינוי מלך ושאר שררות

 

כתוב בתורה (דברים יז, טו): "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא". ובספרי שופטים פיס' קנז נאמר: "אחיך ולא מאחרים" (דהיינו גוים, דאין ממנין מלך גוי על ישראל-רבינו הלל). ולא רק גוי אלא אפילו גר צדק, הנחשב לישראל לכל דבר, פסול למלכות כמובא במדרש הגדול: "'לא תוכל לתת עליך איש נכרי'- להוציא את הגר...מכאן אמרו אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהא אמו מישראל". והוא הדין לכל תפקיד של שררה, כמבואר בקידושין עו, ב: "תנינא שום תשים[23] עליך מלך מקרב אחיך', כל משימות שאתה משים לא יהו[24] אלא מקרב אחיך . אמר ליה רב אדא בר אהבה: ואפילו אמו מישראל? אמר ליה: אמו מישראל 'מקרב אחיך' קרינא ביה". וכך כתב הרמב"ם בפרק א מהלכות מלכים ה"ד: "אין מעמידין מלך מקהל גרים, אפילו אחר כמה דורות, עד שתהא אמו מישראל שנאמר: 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא. ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא ולא שר חמישים או שר שרה. אפילו ממונה על אמת מים שמחלק ממנה לשדות. ואין צריך לומר דיין או נשיא, שלא יהא אלא מישראל, שנאמר: 'מקרב אחיך תשים עליך מלך'-כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך".

ואמנם לגבי אפשרות התמנות גר צדק לדיין על ישראל, נחלקו הראשונים: לדעת רש"י במסכת קב,א, ד"ה 'גר דן את חבירו', גר יכול לדון ישראל בדיני ממונות אך לא בדיני נפשות (ועיין בקידושין עו, ב ד"ה 'כל משימות'). אבל לדעת הרי"ף סוף פרק ד' דסנהדרין, התוספות ביבמות מה, ב ד"ה 'כיון', ובסנהדרין לו, ב ד"ה 'חדא', וכן הנימוקי יוסף ריש פי"ב דיבמות, הר"ן על הרי"ף סוף פ"ד דסנהדרין, והמאירי בקידושין שם, גר אינו דן לישראל אפילו בדיני ממונות, עד שתהא אמו מישראל, וכך פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין פ"ב ה"ט: "בית דין של שלשה , שהיה אחד מהם גר הרי זה פסול עד שתהא אמו מישראל". עם זאת, גר דן את חבירו הגר, כמובא ביבמות קב, א וכתבו הרמב"ם שם פי"א הי"א. וכן כתב הטור והשו"ע בחו"מ סי' ז.

ראוי להביא את דברי בעל ספר החינוך במצוה תקט (דפוסים אחרים תצח) בנושא זה: "שורש המצוה ידוע... הממונה לראש... צריך להיות עכ"פ מזרע ישראל , שהם רחמנים בני רחמנים, כדי שירחם על העם שלא להכביד עולם בשום דבר מכל הדברים. ויאהב האמת והצדק והיושר, כידוע בכל (מי) שהוא ממשפחת אברהם שיש בה כל טובות אלו...".

יש להדגיש שלפנינו דוגמא של הבחנה בין מי שבא מזרע ישראל לגר צדק. ואם אמנם אין דוגמאות רבות כאלה, אין זה מקרה חריג, וכפי שיבואר בהמשך.

 

יב. מוציא שם רע

 

כתוב בתורה (דברים כב, יט-כא) בענין מוציא שם רע על אישתו: "וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה, כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאישה, לא יוכל לשלחה כל ימיו". ובספרי פרשת כי תצא פיסקה רלח: "'ונתנו לאבי הנערה' – פרט לגיורת[25] שהיתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה שאין לה מאה כסף".

וכך שנינו בכתובות פרק ד מ"ג: "הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזנת(ה) הרי זו בחנק, אין לה פתח בית אב ולא מאה סלע. היתה הורתה ולדתה בקדושה הרי זו כבת ישראל לכל דבר". וכן כתב הרמב"ם בהלכות נערה בתולה פ"ג ה"ח: "כל נערה שאין לה קנס אם נאנסה או נתפתתה, כך המוציא עליה שם רע פטור מן המלקות ומן התשלומין. וכן הנכרית שנתגיירה והשפחה שנשתחררה פחותה מבת שלוש שנים, אפילו היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה,המוציא עליה שם רע פטור מן המלקות, שנאמר: 'כי הוציא שם רע על בתולת ישראל', עד שתהיה הורתה ולידתה בקדושה".

לפנינו אפוא, דוגמא נוספת של הבחנה בין גר צדק למי שנולד מזרע ישראל.

 

יג. לא תשנא

 

כתוב בתורה (ויקרא יט, יז): "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא"-הרי מפורש בתורה שאיסור זה דוקא בישראל. וכך היא לשון הרמב"ם בהלכות דעות פ"ו ה"ו (בנדפס ה"ה): "כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר: 'לא תשנא את אחיך בלבבך"'. וכך כתב בספר המצוות לא תעשה שב, וכן בספר החינוך מצוה רמה (דפוסים אחרים רלח).

 

יד. לא תקום ולא תטור – ואהבת לרעך כמוך

 

כתוב בתורה (ויקרא יט, יח): "לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'"-אף כאן צווח הכתוב "בני עמך". ובתורת כהנים פרשת קדושים פ"ד הי"ב: "לא תקום ולא תטור את בני עמך- נוקם אתה ונוטר  לאחרים" (פי' לגוים-פירוש הראב"ד). ולשון הרמב"ם בהלכות דעות פ"ז ה"י (בנדפס ה"ז): "הנוקם את חבירו עובר בלא תעשה, שנאמר : 'לא תקם'". ושם בהלכה י"א (בנדפס המשך ה"ז): "כיצד היא הנקימה, אמר לו חבירו השאילני קרדומך. אמר לו איני משאילך. למחר צריך לשאול ממנו, אמר לו השאיליני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך. הרי זה נוקם" ושם הלכה י"ב (בנדפס ה"ח): "וכן כל נוטר לאחד מישראל עובר בלא תעשה, שנאמר: 'ולא תטר את בני עמך'. כיצד? ראובן שאמר לשמעון שכור לי בית זה, או השאילני שור זה, ולא רצה שמעון. לימים צריך שמעון לשאול ממנו או לשכור ואמר לו ראובן הא לך, הריני משאילך ואיני כמוך ולא אשלם לך כמעשיך. העושה כזה עבר ב'לא תטר'...".

באשר לחציו השני של הפסוק, כתב הרמב"ם בספר המצוות עשין רו (מהדורת הרב קאפח): "שנצטוינו לאהוב זה את זה...ושתהיה חמלתי ואהבתי לאחי באמונה ובדת, כאהבתי וחמלתי לעצמי..."ובפ"ו מהלכות דעות ה"ד (בנדפס ה"ג): "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך'".

 

טו. הרואה בתי ישראל / קברי ישראל – בתי אומות העולם / קברי אומות העולם

 

בברכות נח,ב הובאה ברייתא: "ת"ר: הרואה בתי ישראל בישובן אומר: ברוך מציב גבול אלמנה' בחורבנן אומר: 'ברוך דיין האמת'. בתי אומות העולם בישובן אומר: 'בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה. בחורבנן – 'אל נקמות ה' אל נקמות הופיע'". ועוד שם: "ת"ר: הרואה קברי ישראל אומר: 'ברוך אשר יצר אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, ואסף אתכם בדין, ועתיד להקימכם בדין'. מר בריה דרבינא מסיים בה משמיה דרב נחמן בר יצחק: 'ויודע מספר כולכם, והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם בדין, ברוך מחיה המתים'. קברי אומות העולם אומר: 'בושה אמכם מאד חרפה יולדתכם, הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה'".[26] דברי הגמרא מובאים כלשונם בדברי הרמב"ם פ"י מהלכות ברכות הי"א (בנדפס ה"י) והכ"ב (בנדפס הי"ט), והטור והשו"ע באו"ח סוף סימן רכד.[27]

 

טז. 'אתם קרויים אדם' – דימוי גוים לבהמות

 

ביחזקאל כג, כ נאמר: "ותעגבה על פילגשיהם אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם" ('אשר בשר חמורים בשרם'-אבר תשמיש. 'וזרמת סוסים'-לשון ריבוי תשמיש שמרבים תשמיש יותר משאר כל הזכרים שבבהמה. 'זרמתם'- קלוח זרע כמו זרם מים עבר – רש"י) . פסוק זה הינו משל לגוים כמבואר שם, והכתוב מדמה אותם לבהמות. דימוי זה אינו מקרי כפי שנראה בהמשך, והוא מהוה את היסוד לכמה הלכות פסוקות.

 

שור שהזיק שפחה

 

כתוב בתורה (שמות כא, כב): "וכי ינצו אנשים ונגפו אישה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האישה ונתן בפלילים". ובמכילתא דרשב"י ובמדרש הגדול: "' כי ינצו אנשים'-אין לי אלא אנשים , מנין לרבות שתי נשים, אשה ואיש, ת"ל ענוש יענש, בין איש בין אשה. מה ת"ל אנשים?-אנשים ולא שוורים. מכאן אמרו שורו שנגף את האשה פטור מדמי ולדות".ובמשנה (ב"ק פ"ה מ"ד): "שור שהיה מתכוון והכה את האישה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות". ושם בגמ' (מט,א): "אמר רב פפאשור שנגח את השפחה, ויצאו ילדיה, משלם דמי ולדות. מאי טעמא, חמרתא  מעברתא הוא דאזיק, דאמר קרא: 'שבו לכם פה עם החמור', עם הדומה לחמור". ולשון הרמב"ם בפי"א מהלכות נזקי ממון ה"ד: "נגח שפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות, שזה כמי שנגח חמור מעוברת". כך גם מובא בטור ובשו"ע חו"מ סימן תה ס"ג. (דרשה זו, "עם הדומה לחמור", מופיעה בכמה מקומות בגמרא, והובאה כאן רק אחת מהן כדי לא להאריך).

 

טומאת גוי

 

ובענין טומאת מת כתוב(במדבר יט, יד): "זאת התורה אדם כי ימות באהל, כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעה ימים". וביבמות סא, א וכן במסכת בבא מציעא קיד, ב, מובאת ברייתא בלשון זו: "ר"ש בן יוחאי אומר: קברי גוים אין מטמאין, שנאמר: 'ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם'. אתם קרויין אדם – ואין אומות העולם קרויין אדם" ('אין מטמאין'-את המאהיל עליהם. רש"י שם ביבמות). וכך היא לשון הרמב"ם בפרק א' מהלכות טומאת מת הי"ג: "ואין הגוי מטמא באהל. ודבר זה קבלה הוא. והרי הוא אומר במלחמת מדין: 'וכל הנוגע בחלל', ולא הזכיר שם אהל. וכן הגוי אינו נעשה טמא מת, אלא גוי שנגע במת, או נשאו, או האהיל עליו, הרי הוא כמי שלא נגע. הא למה זה דומה – לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת. ולא בטומאת המת בלבד, אלא בכל הטומאות כולן – אין הגוים ולא הבהמה מטמאין בהן". (מקור הדין שהגוי אינו נטמא הוא במסכת נזיר סא, ב, ובתוספתא דאהלות פ"א ה"ד (וילנא ה"ב): "הגוי והבהמה, ובן שמונה וכלי חרס, והאוכלין והמשקין הנוגעין במת, כלים הנוגעין בהן טהור"). וכך הסכימו הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם ליבמות, והיראים בסי' שכב, והראבי"ה בהלכות אזהרות הכהנים מטומאתן ע' רמט (הובא בהגהות מימוניות הל' אבל, פ"ג ה"ג אות ב, ע"ש שהביא שכך דעת ריצב"א ג"כ), והאשכול סוף הל' טומאת כהנים. וכך דעת הגר"א ב'אדרת אליהו' פר' חוקת י"ט י"ח. וכך המאירי ביבמות ובב"מ שם. ואמנם רבינו תם פסק שאין הלכה כר' שמעון לגבי טומאת אהל, וכמו שכתבו התוספות ביבמות שם ד"ה 'ממגע', ובב"מ שם ד"ה (בע"א) 'מהו', וכ"כ הרא"ש בב"מ, והסמ"ג לאוין רלה – אבל לעיניננו אין זה משנה, כי גם לדעת החולקים, יסוד זה כללי הוא, וקובע את ההלכה במקרים אחרים, כפי שיבואר בהמשך.

 

גוי ושמן המשחה

 

כתוב בתורה (שמות ל, לב) באיסור סיכת שמן המשחה: "על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמוהו, ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו". ובמדרש הגדול: "אחד הסך את עצמו ואחד הסך את אחרים חייב. או יכול אפילו סך ממנו בהמה וכלים, וגוים שהן כבהמה, או שסך בו מתים, יהא חייב? ת"ל 'על בשר אדם לא יסך', יצאו אלו שאיני קורא בהן אדם". והכריתות ו, ב: "ת"ר: 'על בשר אדם לא יסך', ובהמה וכלים לאו אדם נינהו. מתים נמי פטור דכיון דמית ליה, 'מת' מיקרי ולאו 'אדם'. אלא גוים אמאי פטור, הא אדם נינהו? לאיי, דכתיב: 'ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם'-אתם קרויין 'אדם' ואין אומות העולם קרויין 'אדם'" ('לאיי' – באמת. רש"י שבת סד,א ועוד).[28] ולשון הרמב"ם בהלכות כלי המקדש והעובדים בו פ"א ה"ו: "הסך כלים ובהמה וגוים שהם כמותה, או שסך מתים בו פטור, שנאמר: 'על בשר אדם לא ייסך'" לא מצאנו בהלכה זו שום חולק.

 

שחיטתו של נכרי

 

דוגמא אחרת – שנינו במשנה ריש חולין: "שחיטת הנכרי נבלה ומטמא במשא"(ואפילו כהלכתה ואחרים רואים אותו – רש"י חולין יג, א ד"ה 'שחיטת נכרי'). ובתוספתא שם: "הכל כשרין לשחוט, אפילו כותי אפילו ערל ואפילו ישראל משומד. שחיטת המין, עבודה זרה, ושחיטת גוי הרי זו פסולה, ושחיטת הקוף הרי זו פסולה, שנאמר:  'וזבחת ואכלת', לא שזבח בגוי, ולא שזבח הקוף, ולא שנזבח מאליה". הרי ששחיטת הנכרי פסולה משום שדינו כבהמה, וכך גם מובא בדברי התוספות, בחולין ג, ב ד"ה 'קסבר': "...ושחיטתן פסולה כמו של גוים מ'וזבחת', מה שאתה זובח אתה אוכל. אותו שהוא בר זביחה לאפוקי גוי..." וכן כתב הרא"ש ריש חולין.

ברם בפ"ב מהלכות שאר אבות הטומאות ה"י כתב הרמב"ם טעם אחר לדבר: "שחיטת הנכרי נבלה... וקרוב בעיני שאף[29] זה מדברי סופרים, שהרי טומאת עבודה זרה וטומאת תקרובתה מדבריהם כמו כמו שיתבאר. ובגלל עבודה זרה נתרחקו הגוים ונאסרה שחיטתן". ואכן השיגו הראב"ד וכתב: "אמר אברהם: זו היא אחת מסברותיו, ואין בכולן פחותה מזו, כי גוים הם כבהמות, ואין מטמאין ואין מיטמאין, 'עם הדומה לחמור', 'הן גוים כמר מדלי'[30] ואת כולם ישא רוח, והחושב אותם לכלום אסף רוח בחפניו"[31] (ועיין עוד דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות שחיטה הל' יא-יב).[32]

לפנינו אפוא דברים ברורים: בתוספתא נאמר מפורש ששחיטת הגוי פסולה משום שאין הבדל בין שחיטתו לשחיטת הקוף, וכן כתבו הרא"ש והראב"ד. ואם כי כתב הרמב"ם טעם אחר להלכה זו, הרי כבר הבאנו דברים דומים מדברי הרמב"ם בהלכות אחרות, כגון לשונו בענין סיכת שמן המשחה שהזכרנו למעלה, ומכאן שאין מחלוקת במעמדו של הגוי בהלכה אלא בנימוקו של דין מסויים זה.

 

בשר חמורים בשרם

 

כיוצא בזה מצינו בברכות כה, ב: "אמר רב יהודה: גוי ערום אסור לקרות קריאת שמע כנגדו. (שואלת הגמרא): מאי איריא גוי, אפילו ישראל נמי. (משיבה): גוי איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל דכתיב: 'אשר בשר חמורים בשרם', חמור בעלמא הוא , קמ"ל ד'ערוה' כתיב בהו: 'וערות אביהם לא ראו'".[33] וכך היא לשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות קריאת שמע הט"ז: "כשם שאסור לקרות כנגד צואה ומי רגלים עד שירחיק, כך אסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו. אפילו גוי או קטן לא יקרא כנגד ערותן". וכן כתבו הטור והשו"ע באורח חיים סימן עה ס"ד. הדברים מדברים בעד עצמם.

ובברכות נח, א מובא: "ר' שילא חזייה לההוא גברא דבעל גויה,[34] ונגדיה. אזל אכל ביה קורצה לבי מלכא, אמר איכא גברא מיהודאי דלא נסיב רשותא ודאין דינא. שדר מלכא קרייה. אמר ליה אמאי תעביד הכי, א"ל: דבעל חמרתא .אמר ליה אית לך סהדי? אמר להו אין! אתא אליהו, אדמה ליה כאיניש ואסהיד. אמרי ליה אי הכי בר קטלא הוא. אמר להו: אנן מיומא דגלינן מארעא לית רשותא למקטל, אתון כל מאי דבעיתו, עבידו ביה. אדיתבי ומעייני בדינא , פתח ר' שילא ואמר 'לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד'. אמרי ליה מאי קאמרת? א"ל הכי קאמינא , בריך רחמנא דיהיב מלכותא דארעא כעין מלכותא דשמיא, ויהיב לכו שולטנא ורחמי דינא (אוהבים משפט-רש"י). אמרו ליה: הואיל וחשיב עלייכו כולי האי, נותביה אבבא ולידון דינא. יהבו ליה קולפא (מקל לרדות-רש"י). כי הוה נפיק, אתא ההוא גברא ואמר: עבד רחמנא ניסא לשקרי א"ל: רשע ולאו בקושטא קאמרי? ולאו חמרי איקרו? דכתיב: 'אשר בשר חמורים בשרם'".

ובירושלמי ברכות פ"ג ה"ד: "מעשה באחד שבא להיזקק עם שפחתו של רבי (שפחה כנענית-תולדות יצחק). אמרה לו: אם אין גבירתי טובלת איני טובלת (כי אני הולכת ביחד עם גבירתי לטבול, והיא עוד לא הלכה ולכן נידה אני-שם). א"ל ולאו כבהמה את? ('עם הדומה לחמור' ולמה לך טבילה – שם). אמרה לו ולא שמעת בבא על הבהמה שהוא נסקל? שנאמר : 'כל שוכב עם בהמה מות יומת'".

 

סיכום

 

העולה מכל האמור הוא שבדברי הנביאים, וכן בדברי חכמינו זכרונם לברכה, נחשבים הגוים כבהמות. אמנם ברור שאין הכוונה שדינם כבהמות ממש, ושאין כל הבדל בינם לבהמות, שהרי כבר ראינו שההלכה היא שגזל הגוי אסור מן התורה, ובודאי שהגוזל מבהמה לאו שמיה גזל, כמו כן בהריגת הגוי במזיד, אמרו במכילתא שדינו מסור לשמים, ובודאי שאין כן בהמות כמובן. מכל מקום הראיתי לדעת, שמעמדם של גויים בהלכה דומה במידה רבה למעמדן של בהמות ואין מבדילין בניהם בדרך כלל. (בהמשך נרחיב קצת בענין עמוק זה).

 

 

ב

בין ישראל לגויים – באגדה בקבלה ובמחשבה

 

[אנו מקצרים את הציטטות שהביא הרב דוד בר חיים – דעת אמת]

 

עד כאן עסקנו במקורות הלכתיים שונים, הפזורים בכל חלקי התורה שבכתב ושבעל פה, השמים ללעג את דברי פרופ' שאקי שהובאו לעיל: "כי כל בני האדם שווים לפי תפישתה של היהדות... שויונו של האדם... הוא עיקר ועקרון ראשונים במעלה בתורת ישראל..."! (יש  להדגיש שברשימה הנ"ל לא הובאו כל הלכות אשר בהן קיימת הבחנה ברורה בין ישראל לגוי – מספר ההלכות מסוג זה מגיע לעשרות אם לא יותר). עתה נדון במישור הרוחני של הנושא – וכאן המקום להקדמה קטנה.

גלוי וידוע לכל, שעיקרה של תורה הוא פנימיותה. פנימיות זו אנו מוצאים בכל חלקי התורה שאינם הלכתיים: באגדה, במחשבת ישראל ובקבלה. ההלכה מהוה את הביטוי המעשי של פנימיות זו ומוציאה אותה לפועל, אך מאחורי ההלכות עומד עולם רוחני אשר ההלכות הן תוצאות שלו; אין מצוה ממצוות התורה העומדת בפני עצמה ללא בסיס ורקע במישור הרוחני. בחלק זה של המאמר ננסה אפו להצביע על הרקע הפנימי – מהותי של כל אותן ההלכות שנידונו למעלה.

להלן לקט מדברי גדולי ישראל, ראשונים ואחרונים, הדנים ומרחיבים בהסברת ההבדל בין ישראל לשאר אומות העולם. אף כאן נתרכז אך ורק בהבחנות שהתורה מבחינה בין ישראל לגוי, ולא נעסוק בכל הנאמר על הגוים וישראל בחלקים אלו של התורה.

 

'אתם קרויין אדם' – צלם אלהים שבאדם

א. הראב"ד

 

כבר הזכרנו את דברי הראב"ד בענין שחיטת נכרי: "כי גוים הם כבהמות...והחושב אותם לכלום אסף רוח בחפניו". ברור הדבר  שאין כאן נימוק הלכתי גרידא, הבא להסביר מדוע חלק על הרמב"ם בהלכה זו, אלא הבעת השקפה שלימה אודות אומות העולם. באשר לפירוש הדברים הרי שאין צורך בפירושים.

 

ב. רבי יהודה הלוי

 

([הכוזרי, חלק א'] פיסקא קג): "...עד שבאו בני יעקב, שכולם היו סגולה וגרעין, ונבדלו משאר 'בני אדם' בתכונות אלוהיות, שעשאום כאילו לבני מין אחר, מלאכי..." הרי שישראל בגלל דרגתם הרוחנית המיוחדת, נחשבים לכאילו בני מין אחר.

 

ג. המהר"ל

 

ספר "גבורות ה'" פרק מד (ע' קסז) כתב: "...וכמו שתמצא בעלי חיים והם כמו אמצעי בין האדם ובין שאר בעלי חיים, כמו הקוף... כך יש אדם – ואינו אדם בשלימות. לכך אמר (רשב"י) אשר הוא אדם בשלימות, אשר אינו נוטה לחמרי יותר מדאי, הם ישראל..."

 

ועל מה ששנינו באבות פ"ג מי"ז (וילנא מי"ד)... כתב המהר"ל בפירושו לאבות ,דרך חיים': "ואף שאמר 'חביב האדם [שנברא בצלם]', אין זה כולל כל מין האדם, כי כבר אמרו ז"ל: כי 'אתם קרוים אדם ואין האומות קרוים אדם', כאילו שלמות הבריאה שהוא לאדם בפרט, הוא לישראל ולא לאומות..."

 

וב"נצח ישראל" פי"ד (ע' פג): "ישראל מיוחדים ונבדלים מכל הגוים אשר הם במדרגה החמרית וישראל במדרגת הצורה... כמו שאחז"ל: 'אתם קרוין אדם ואין אומות העולם קרוין אדם', כאלו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים בלתי מדברים..."

 

ד. הרמח"ל

 

בספר "דרך ה'", חלק ב פ"ד: "...ואז נתחלק העולם לשבעים אומות, כל אחת מהן במדריגה ידועה, אבל כולן בבחינת האנושיות בשפלותו, וישראל בבחינת האנושיות בעילויו..."

 

ה. הראי"ה קוק

 

בס' 'אורות', אורות ישראל פ"ה פיסקה י (ע' קנו) כותב הרב קוק: "ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאוייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגוים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ועמוק, מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי".

 

ו. הרב חרל"פ

 

בספרו 'מי מרום' על מסכת אבות כותב הרב חרל"פ על המשנה הנ"ל (ע' קעד): "והנה ידוע כי התביעה מהעמים היא, שיאמרו 'לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו' (ישעיהו ב)... ומצד כח זה גם להם יש בחינת 'אדם', אלא שבחינה זו אינה שלהם, רק טמונה וחבויה בהם מכחם של ישראל, וכח זה הוא הנקרא 'אדם', וזהו "חביב אדם שנברא בצלם". אולם חבה יתירה נודעת לישראל, שעליהם מופיע אור צלם אלהים במלא זוהר קודשו... ולכן רק ישראל דבקים באלהים חיים, 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום', אתם ולא אומות העולם...".

 

ז. ר' צדוק הכהן מלובלין

 

בספר 'פוקד עקרים' דף יט, טור 3, כתב: "...וכשיבוא משיח ... גם הם [הגויים] יכירו ויודו שאין קרוי 'אדם' אלא ישראל... אבל מכל מקום, בהתיחסות לישראל גם עתה הם בגדר בהמה..."

 

ח. האריז"ל ור' חיים ויטאל

 

כתב בספר 'עץ חיים' (היכל אבי"ע שער הקליפות פ"ב): "נמצא כי ישראל יש להן נר"ן (– נפש, רוח, נשמה) מהקדושה... אמנם הגוים אין בהם רק בחינת נפש לבד מצד הנוקבא  של הקליפות... כי הנפשות של האומות, הבאים מהקליפות הנקרא רע ולא טוב, הם נעשין בלא דעת, לכן אין בהם רוחין ונשמתין ג"כ".

 

ט. בעל התניא

 

בספר 'תניא' פ"א (ה, ב): "...דלכל איש ישראל, אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נשמות דכתיב ונשמות אני עשיתי שהן שתי נפשות, נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא... וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו רחמנות וגמילות חסדים באות ממנה כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפת נוגה שיש בה גם כן טוב... מה שאין כן נפשות אומות העולם, הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב כלל... ונפש שנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש...".

 

י. בעל ה'תוספות יום טוב'

 

ואמנם מצינו דברים שונים במקצת בתויו"ט למשנה הנ"ל: "חביב אדם שנברא בצלם... ובכל אדם אמר רבי עקיבא... ורצה רבי עקיבא את כל אדם אף לבני נח. ומאמר מלא אמר הרמב"ם בפ"ח מהל' מלכים (ה"י) וז"ל 'צוה מרע"ה מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח...כל המקבל ז' מצות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה... ואתי נמי שפיר שנברא בצלם, ובאיזה צלם נבראו, בצלם אלהים... אבל הואיל ואינם מקיימים מצותיו, ואע"פ שאם מקיימים אינם מקיימים מפני אשר צוה אותם אלהים, הנה הם חסרים מתואר צלם אלוהים..."

 

 

יא. בעל ה'תפארת ישראל'

 

שם במשנה הנ"ל [אבות פ"ג מי"ד]: "...שמע מינה שגם לגויים יש צלם אלהים".

ושם ב'בועז' פירש המאמר "אתם קרוים אדם" באופן תמוה מאוד, וז"ל: "... נמצא שיש לישראל ולאומות האחרות לכל אחד מעלה לבדיית (–ייחודית): המעלה לאומות על ישראל, שהן בבחירתן החפשית ובכח עצמן ממש עשו את עצמן, וזה ודאי יותר מעלה מאשר לישראל שנמשכו בפאת ראשם בכח אלהים להשלמתן... שהפליא ה' להשלים אותן... אמנם אעפ"כ יש מעלה לבדיית גם כן לישראל, דהאומות ע"י שכל מה שהשיגו לא השיגו רק בכח שכלם, לכן יש מצות רבות בתורה שמרוממים מאוד משכל האנושי, ככל חוקי התורה, עדיין לא יעשום כי לא יבינום... לכן מי ומי מהם שהתרשל מלפתוח עיניו... עדיין הוא שקוע בטנוף התועבות הראשונות, כרוב תושבי אפריקא...".

 

יב. מהר"ץ חיות

 

חבר יש לתפא"י, הוא המהר"ץ חיות שכתב בחידושיו (בסוף ש"ס וילנא) ליבמות סא, א: "אין הכוונה כאן להוציא יתר העמים מכלל אדם, רק חז"ל באו לפרש כי בכל עת אשר נזכר בתורה ובכתבי הקודש סתם לשון 'אדם', לא כוונו רק אל בני ישראל, כמו בכל ספרי ונימוסי הדת המיוחדות לאומה אחת..."

 

יג. הזוהר

 

דעת ה'זוהר' בנושא ברורה וחד משמעית, ודלא כדברי בעל 'תפארת ישראל' ומהר"ץ חיות. ב'רעיא מהימנא' פרשת פנחס רלח, ב: "ויאמר אלהים נעשה אדם...והיינו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ואוקמוה רבנן דלית 'אדם' אלא ישראל, הדא הוא דכתיב: 'ואתן צאני וצאן מרעיתי אדם אתם'. אתם 'אדם' ולא שאר עמין, ובגין דא ישמח ישראל בעושיו".

 

סיכום

 

ראינו שתי דעות בשאלה אם יש צלם אלוקים לגוים, ובפירוש המימרא "אתם קרויין אדם":

1. הראב"ד והכוזרי, המהר"ל והרמח"ל, הרב קוק והרב חרל"פ, האר"י והרמ"ק, ר' חיים ויטל ובעל התניא, ר' צדוק הכהן ובעל מדרש שמואל, יחד כולם ענו ואמרו, שהגוים נחשבים לכעין בהמות, חסרי צלם אלוקים מלא, ודבריהם מפורשים בזוהר במקומות אין מספר...

2. לעומת זאת, ראינו גם דעתם של בעל תפארת ישראל ומהר"ץ חיות (שכנראה לא ראו דברי הזוהר והגדולים הנ"ל) שאף הגוים 'אדם' הם וכי גם להם צלם אלוקים.[35]

והנה אם באנו להכריע בין שתי הדעות, אין ספק שמשקלם של הזוהר וגדולי חכמי הקבלה והמחשבה הישראלית גדול לאין ערוך ביחס לתפארת ישראל והמהר"ץ חיות. זאת ועוד – גם מתוך המקורות ההלכתיים שהובאו למעלה, הדברים משתקפים אחרת ממה שכתבו שני חכמים הללו. כיצד, למשל, יכלכלו את דברי המדרש הגדול בענין סיכת שמן המשחה: "...סך ממנו בהמה וכלים, וגוים שהן כבהמה..."? או דברי התוספתא ריש חולין: "... ושחיטת הגוי פסולה ושחיטת הקוף הרי זו פסולה..."? או דברי הגמרא בב"ק מט, א ששפחה מעוברת 'כחמרתא מעברתא'? או תשובת ר' שילא בברכות נח, א: "ולאו חמרי איקרו"? מה גם שבדברי הנביא יחזקאל בן בוזי, נמשלו הגוים לבהמות.

יתירה מזאת, כל אותן ההלכות הפסוקות שהזכרנו – כגון הריגת הגוי ופיקוח נפשו, גרימת נזק לממונו והחזרת אבידתו – נראות כבלתי מוצדקות ובלתי מובנות לפי שיטתם. אם גם לגוי צלם אלוקים, מדוע לא ייהרג ישראל ההורגו ללא הצדקה, והלא כתוב (בראשית ט, ו): "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם"? על פי המבואר בלשון הנביאים במימרות חז"ל ובדברי כמעט כל גדולי ישראל, שאומות העולם אינם נקראים 'אדם' באמת, הדבר מובן; רק על רציחת 'אדם' במלוא מובן המילה נהרגים בבית דין. אך לפי התפארת ישראל ומהר"ץ חיות שאף הם 'אדם', מאי איכא למימר?[36]

(בדרך שמא ואלי, וכדי להבין כיצד כתבו את דבריהם עקב עלילות דם ופרעות ביהודים, לפיכך ראו לנכון לתת הסבר שיניח דעת מלשינים או צנזורים. האמת על כל פנים, אינה זזה ממקומה).

דוגמא אחרת – כיצד ניתן להסביר את העובדה, שיש מן התנאים הסבורים שגזל הגוי מותר מן התורה? איזה מקום יש לדיעה כזאת אם אכן צלם אלוקים ישנו גם בגוי; איך אפשר להבין שמותר לגזול מאדם אחר? אולם על פי ההבנה, שבגוי רק צלם אלוקים במידה מועטת מאוד, ושנפשו ממקור טמא בדומה לבהמות טמאות, סרה הפליאה – כשם שאין איסור 'לגזול' מבהמה. כך מותר לגזול מגוי, כי ההבדל הוא רק כמותי ולא איכותי כדברי הרב קוק הנ"ל. ומאן דאמר גזל הגוי אסור מן התורה – וכך ההלכה – סבור, שדי בהבדל שאמנם קיים בין הבהמה והגוי לאסור גזילו).[37]

 

 

סוף דבר

 

מן האמור לעיל נראה בעליל, שהדברים כפי שהוצגו על ידי אישים שונים, כחבר כנסת פרופ' א. שאקי, הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל, מר יוחנן בן יעקב ואחרים, אינם משקפים את אמיתה של תורה. הלכות פסוקות ופשוטות , אשר יסודן בדברי אלוקים חיים, קבועות כי קיים הבדל ברור "בין דם לדם" (כדברי הג' הוברמן), בין ישראל לגוי.

אין מנוס מפני הכרת הדברים כמות שהם: תורת ישראל קובעת הבחנה ברורה בין אדם מישראל המוגדר כ'אדם', לבין נכרי. הדבר בא לידי ביטוי, כאמור, בשורה ארוכה של הלכות: בעיניני נזיקין, בהלכות שבמקדש, בדיני נפשות ועוד ועוד. גם מי שאינו חכם מופלג בתורה חייב להכיר בעובדה פשוטה זו שאינה ניתנת למחיקה – ואף לא לעירפול וטשטוש. ברור לכל יהודי המקבל את התורה כדבר ה' מסיני, המחייבת ותקפה בכל הדורות, שלא ניתן לערוך בה פשרות או 'תיקונים ושיפוצים'. כל ניסיון לעקוף אותה או להתעלם ממנה – לא יצלח. יתכן שיש מי שיראה בהלכות הנ"ל ביטוי לגזענות; אחר יראה בהן שנאה לנכרי באשר הוא, אולם, לדידו של יהודי הדבק בתורת ישראל כמאמרה, זוהי מציאות, ודרך חיים, שנקבעו לעם ישראל בדבר ה'.

המעיין היטב במקורות דלעיל יווכח בהבדל התהומי שבין המושגים 'ישראל' ו'גוי' – ובכך תתחוור לו מדוע ההלכה מבחינה ביניהם.

תורת ישראל תורת חיים היא, ועל המחזיקים בה כמות שהיא נאמר: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום".

בסיום הדברים, אין טוב ומתאים יותר מדברי הרב קוק באורות (אורות ישראל ח, ה, ע' קסט): "רחבות הלב, שבאה לפעמים להכניס את העולם כולו, כל האנושיות כולה, בכלל החבה המיוחדת המתגלה לישראל, היא צריכה בדיקה. כשההכרה של הקודש המצוין אשר לסגולת ישראל עומדת בצביונו, ומתוך בהירותו מתפשטת החבה והאהבה בעין טובה על כל גוי ואדם יחד, זוהי מדתו של אברהם אבינו, אב המון גוים, 'ונברכו בך כל משפחות האדמה – ובזרעך'. אבל יש, שיסוד התרחבותה של חבה זו באה מתוך כהות הרגש והאפלת אור הקודש של הכרת הסגולה הישראלית העליונה, ואז היא ארסית, ותוכן פעולתה מלא הירוס נורא, שצריך להתרחק ממנו כמפני שור המועד , ו'שאיה יוכת שער', לדידי חזי ליה ומנגח כתורא'".

 

הרב דוד בר חיים – ישיבת מרכז הרב



[1]  זאת למודעי, שבאופן כללי , חז"ל השתמשו בשני מונחים כאשר דברו על מי שאינו יהודי: 'גוי' ו'נכרי'.(לפעמים, המונח 'אחרים' מציין גויים ג"כ, בעיקר במדרשי ההלכה. בקשר להלכות או מקרים מסוימים נמצאים גם המונחים 'גר תושב' ו'בן נח'-עיין בחידושי הרמב"ן למכות ט, א, ובחי' הריטב"א שם, אלא שהדברים שובשו בריטב"א). כך הוא בכל כתבי היד העתיקים ובדפוסים הישנים. כל המונחים הנמצאים ברוב הדפוסים שלפנינו כגון ' עכו"ם', עכומ"ז' , עובדי כוכבים וכו', כולם שיבושים, ומקורם בצנזורה הנוצרית אשר בקשה ע"י כך להטעות, כאילו הדברים נאמרו דוקא על גוים עובדי ע"ז. ובדפוסים אחדים הגדילו לעשות, ובמקומות רבים החליפו 'גוי' ו'נכרי': פעמים ב'כותי' פעמים ב'כנעני' ופעמים אף ב'עמלקי'! כמובן במאמר זה, מביא אני את הנוסח המדוייק והמקורי של הדברים. ומה מאוד יש להצטער שאע"פ שניתן היום לברר את הנוסחה האמיתית, תלמידי חכמים ממשיכים להזכיר את שיבושי הצנזורה.

[2]  ושם בסוף ההלכה: "מכין אותו ועונשין אותו ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג", וע"ש בכסף משנה וברדב"ז מדוע אינו נהרג.

[3]  כך לפי נוסחת הבבלי והתוספתא, אך לנוסחת הספרא מוחלפת השיטה, ופסק הרמב"ם כר"י הגלילי. ובכמה כת"י של התוספתא הגירסא כבספרא.

[4]  ועיין בברכת הנצי"ב על המכילתא עה"פ הנ"ל שהוכיח מהמכילתא משפטים פרשה יב, שגר תושב לעולם אינו בכלל "רעהו".

[5]  כך הוא במהדורת הגר"ש אלבק ז"ל. ובמהדורת הגרש"ז ערנרייך הי"ד הוא בדף קצד ע"ד.

[6]  ע"ש בפי' אבן שלמה לגרש"ז ערנרייך דף קצה, אות צג, שהקשה דלא יתכן' לא תנאף' באשת גוי.

[7]  כך הגירסא בדפוס רומי משנת ר"מ, ובמהדורת ר' שבתי פרנקל הי"ו. וע"ש בילקוט שינויי נוסחאות שכ"ה בכל כתה"י ובדפוסים חוץ מדפוס וילנא-ורשא ששם שבשה הצנזורה הנוצרית: "כל הורג נפש בן אדם עובר בלא תעשה שנ' לא תרצח". זהו מקור טעותם של הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל שכתבו שלדעת הרמב"ם, כביכול, ההורג גוי עובר בלא תעשה. וכמה מפליא הדבר, שרבנים ידועי שם מסתמכים על מקורות הידועים באי דיוקם, ופוסקים הלכות על שיבושי הצנזורה.

[8]  והנה יש להעיר שנחלקו הפוסקים בפירוש הך ברייתא דע"ז שהביא היראים. דעת הב"י היא שגוים שאינם מקיימים ז' מצוות בני נח, אין מצוה להורידם, אבל אם רצה, מוריד, וכן העתיקו הד"מ והש"ך-ע' ביו"ד ריש קנח. אך הב"ח והט"ז שם, והמהרש"ל בביאוריו לסמ"ג (לאוין מח) כתבו, ד"לא מורידין" פירושו שאסור לעשות כן, והכי מוכח מהיראים כאן שהביא את הברייתא כראיה שאסור להרוג גוי. וכ"כ הרמב"ם רפ"י מהל' ע"ז: "אין כורתין ברית לעובדי ע"ז... ואסור לרחם עליהם שנא 'לא תחנם' . לפיכך אם ראה עובד ע"ז אובד או טובע בנהר לא יעלנו. ראהו לקוח למות לא יצילנו. אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה אסור, מפני שאינו עושה עמנו מלחמה". וכ"ה בפ"ד מהל' רוצח וש"נ הי"א. וזוהי דעת רבינו יונה בחידושיו לסנהדרין נז, א ובמאירי שם נז, ב. (ועי"ש ברבינו יונה שאיסור הורדת גוי שאינו מקיים ז' מצוות בני נח מדרבנן. וכ"כ כתב הט"ז שם ביו"ד). ואמנם יתכן שהב"י והרמ"א חזרו בהם, כי בשו"ע לא הזכירו מזה כלום.

[9]  מדברי היראים משמע שלמד מלשון הפסוק שהזכיר. באשר לרמב"ם, יתכן שלמד מהמכילתא עה"פ "לא תרצח":  '"לא תרצח' למה נאמר, לפי שנאמר ' שופך דם הדם', עונש שמענו אזהרה לא שמענו, ת"ל לא תרצח", דמשמע שרק על  הריגה שחייב עליה מיתה עובר על לא תרצח.

[10]  בנוסח השו"ע שנדפס במשנה ברורה הושמטה בבא זו העוסקת בגוי, אך בדפוסים הרגילים של השו"ע נשארה הבבא בצורה משובשת.

[11]  כ"ה בדפוס רומי. בדפוס וילנא:"אם אמר".

[12]  כך נקראות הלכות אלו בכתה"י ובדפוס רומי ולא "מלחמותיהם" כבדפוס וילנא.

[13]  כדוגמא למש"כ בהערה 1 אעיר, שבגמרא דפוס וילנא משנה זו הושחתה והדפיסו 'כנעני' במקום 'נכרי'. ובמשניות דפוס וילנא 'עובד כוכבים'.

[14]  יש להעיר שהמאירי שם בסוגיא (לז,ב) כתב: "ולפי מה שנאמר בגמרא דוקא בעממים שאינם גדורים בדרכי הדתות ונימוסים, כמו שאמר עליהם בגמרא  'ראה שבע מצוות שקבלו עליהם ב"נ שלא קיימום, עמד והתיר ממונם', כל שעה שהדין מחייבם בכך. הא כל ששבע מצות בידם, דינם אצלנו כדיננו אצלם, ואין נושאין פנים בדין לעצמנו. ומעתה אין צריך לומר שכן באומות הגדורות בדרכי דתות ונימוסים". וכעין זה כתב המהר"ל בבאר הגולה, באר השביעי (ע' קמה), שכל שאינו עובד ע"ז אינו בכלל דינא דמתניתין. וכן ראיתי במרכבת המשנה. והרב קוק זצ"ל כתב באגרות ראי"ה ח"א ע' צט שהעיקר כמאירי. ודברים אלו תמוהים מאוד, שהרי המכילתא הנ"ל תניא בהדיא: "רעהו להוציא שור של... גר תושב", ואין לך גוי שנמנע מע"ז ומדקדק בז' מצותיו יותר מגר תושב. והנה מדברי הפוסקים הנ"ל שלמדו מהגמרא שם (לח, א): "אמרי ממה נפשך, אי רעהו דוקא, דנכרי כי נגח דישראל נמי ליפטר . ואי רעהו לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דנכרי נחייב. א"ר אבהו אמר קרא 'עמד וימודד ארץ וראה ויתר גוים'. ראה שבע מצות שיקבלו עליהם בני נח, כיוון שלא קיימו עמד והתיר ממונם לישראל. רבי יוחנן אמר מהכא 'הופיע מהר פארן' , מפארן הופיע ממונם לישראל". ברם במיכלתא ובמכילתא דרשב"י הנ"ל מבואר שהיא גזירת הכתוב, והך קרא ד"ויתר", וכן "והופיע", אסמכתות בעלמא, הבאות להסביר מדוע קנסה התורה את הגוי אע"פ שאינו בכלל 'רעהו', כי היה הדין נותן שלא ישלם כשם שלא משלמים לו, בדומה להקדש. וכ"כ הר"ן בסוגיין(דף יט מדפי הרי"ף ד"ה 'ושל נכרי שנגח'): "בדין ליפטר נמי אלא קנסא הוא דקנסיה רחמנא כדאיתא בגמרא". וכן יש להבין דברי הרמב"ם הנ"ל. (וע' פירוש הר"י מלוניל על הרי"ף שבתחילת דבריו כתב "וקנס הוא שקנסו חכמים" דמשמע שהוא מדרבנן, ובסוף דבריו כתב "והשם יודע הנסתרות ולבות בני אדם, וענש הנכרי כפי אכזרויותו ופטר הישראלי כפי תום לבבו" דמשמע שהוא מדאורייתא. ונ"ל שטעות סופר היא, שהיה כתוב "וקנס הוא דקנסם הכ'" (-הכתוב) וטעה המעתיק ופיענח "חכ" (-חכמים) ועקב כך שינה "קנסם" ל"קנסו". והכי מוכח מפירושו לגמרא (לא על הרי"ף) אשר הובא בשט"מ לשם ד"ה 'עמד והתיר' וז"ל: "...לפיכך קנסם הכתוב כדי שישמרו שוויהן. ה"ר יהונתן ז"ל". הרי שדעתו שהוא מן התורה). ודלא כאחדים מן האחרונים שהבינו שדין זה מדרבנן, ומן התורה דין הגוי כדין ההקדש. וכיו"ב מצאנו למאירי בסוגיא אחרת, שכ"כ בסנהדרין נז, ב: "...לענין שפיכות דמים...ישראל בגוי, כל שלא היה מקיים שבע מצוות פטור...אבל אם היו ממקיימי שבע מצות הרי בכלל בעלי דת", ומשמע שישראל שהרג גוי המדקדק בז' מצותיו נהרג עליו, והוא היפך המבואר במכילתא דרשב"י, בספרי זוטא שהבאתי לעיל בענין הריגת גוי, שאפילו על גר תושב אינו נהרג. הא למדנו ששיטת המאירי ודעמיה אינה אלא תימה.

[15]  מקור הדברים בב"ק קיג, א.

[16]  אף כאן כדאי לציין הדפוס: "ההוא מבעי ליה לכדתניא 'רעך' ולא עמלקי עמלקי מאחיך נפקא. חד למשרא עושקו וחד למשרא גזילו"!! כלומר החליפו "נכרי" ב"עמלקי" והמילים "וקסבר גזל נכרי מותר" הושמטו. אין ספק שהלומד הממוצע, ואף ת"ח רבים, אינם מודעים לכך שהגמרא שלפניהם הושחתה ושובשה בידים זדוניות. אני העתקתי מדקדוקי סופרים, ע"ש אותיות מ ונ, והמובאות בחי' הרמב"ן, הר"ן ובתוס' הרא"ש.

[17]  ומש"כ שם המהרש"ל להשיג על רש"י , שאין טעם האיסור מפני חילול השם, הרי שמפורש בירושלמי כרש"י.

[18]  מיהו, מדברי רש"י הנ"ל בסנהדרין מבואר שפירש דר"ל שאסור מדרבנן, וכ"כ היש"ש הנ"ל בהדיא.

[19]  במיוחס לר"ן לסנהדרין נז, א, דייק ממש"כ הרמב"ם ריש הל' גזלה: "כל הגוזל את חבירו..." שלדעתו גזל הגוי מותר מן התורה, והוא קשה מאוד, שבכמה מקומות נוקט הרמב"ם לשון 'חבירו' אע"פ דה"ה בגוי. ע' לדוגמא רפ"ז מהל' גניבה: "השוקל לחבירו במשקלות חסירות מן  המשקל  שהסכימו עליו בני אותה מדינה, או המודד במידה חסירה מן המידה שהסכימו עליה, הרי זה עובר בלא תעשה, שנ' 'לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה'" , ושם בה"ח: "אחד הנושא ונותן עם ישראל או עם גוי עובד ע"ז, אם מדד או שקל בחסר עובר בלא תעשה וחייב להחזיר...", הרי ש'חבירו' כולל גוי. ואף הכס"מ כ' בריש הל' גזילה שלדעת הרמב"ם אין איסור גזילת הגוי מן התורה , וכבר השיגו הש"ך ריש סי' שנט שמלשון הרמב"ם ריש הל' גנבה לא משמע כן. ובריש סי' שמח כתב דכך משמע מלשון השו"ע עצמו.

[20]  נוסחת הגמרא ע"פ דק"ס אות ח, רי"ף ופסקי הרי"ד. ובנדפס בשינויים.

[21]  לשון הרמב"ם שתובא לקמן, ועיין בצפנת פענח לב"ק קיג, שביאר שם שאם הגוי טעה מעצמו, הרי זו כאבידה.

[22]  כ"ה בדפוסים ישנים, אבל בדפוסים שלפנינו: "אבל טעותו של כותי היה מותר ובלבד...", וקשה לדעת אם לצחוק או לבכות על 'תיקוני' צנזורה כאלה.

[23]  ע' הגהת הגר"א כאן והגהת הב"ח ביבמות מה, ב, אך בפסקי הרי"ד איתא כבנדפס.

[24]  כ"ה ברי"ד שם, ובפ"א מהל' מלכים ה"ד, וכן הוא בנדפס ביבמות מה, ב, אבל כאן בנדפס "יהיה" בטעות.

[25]  כ"ה בכתה"י ובמדרש הגדול, ובדפוסים "ולא לאבי הגיורת" והכוונה אחת.

[26]  כך הגירסא בכי"מ, ע' דק"ס, ובנדפס בשינוים קלים, בעיקר קיצור הבאת הפסוקים]. דברי הגמרא מובאים כלשונם בדברי הרמב"ם פ"י מהלכות ברכות הי"א (בנדפס ה"י) והכ"ב (ובנדפס הי"ט), והטור והשו"ע באו"ח סוף סימן רכד  [בדפוסים הנפוצים של הטור, ענין בתי אוה"ע מופיע בשיבוש ואילו ענין קבריהם הושמט. בדפוס הנפוץ של השו"ע, שתי הלכות נמצאות אלא ש'אוה"ע' שונה ל"עכו"ם' כמובן. ובנוסח השו"ע שבמש"ב הלכות אלו הושמטו לגמרי.

[27]  בדפוסים הנפוצים של הטור, עניין בתי אוה"ע מופיע בשיבוש ואילו עניין קבריהם הושמט. בדפוס הנפוץ של השו"ע, שתי ההלכות נמצאות אלא ש'אוה"ע' שונה ל'עכו"ם'. כמובן. ובנוסח השו"ע שבמש"ב הלכות אלו הושמטו לגמרי.

[28]  ע"ש בסוגיא שהגמרא מקשה על לימוד זה, ולאחר שמיישבת את הקושיות, מוסיפה הגמרא: "איבעית אימא כדקתני תנא קמיה דר' אליעזר, כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך, וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך". ברור שלימוד נוסף זה אינו אלא לרווחא דמילתא, והראשון לא זז ממקומו.

[29]  בדפוס רומי: "שאב זה מדברי סופרים...".

[30]  ישעיהו מ, טו. וע"ש במפרשים.

[31]  לשוא יחפש המחפש דברים אלו בדפוס וילנא כי שם הושמטו לגמרי ע"י הצנזור, אם כי זכר לחורבן השגת הראב"ד ישנו בכס"מ, ע"ש. לפני, ההשגה נמצאת במשנה תורה הוצאת אלומות שיצאה לאור לאחרונה מחדש ע"י הוצאת אשכול.

[32]  תירוצים שונים נכתבו לבאר דעת הרמב"ם, אבל אכ"מ.

[33]  כך הגי' בפסקי הרי"ד ובכי"מ ועוד, ע' דק"ס, ובנדפס בשינויים קלים.

[34]  בנדפס 'מצרית' – ובכל הקטע הזה נעשו שינויים רבים.

[35]  ראוי לציין שבחוברת הנ"ל "חביב אדם שנברא בצלם" מאת יוחנן בן יעקב, מזכ"ל בני עקיבא, כאשר בא לדון במשנה דאבות הנ"ל (ע' 5 והלאה בחוברת), הביא רק את פירושו של תפארת ישראל ותו לא מידי.... והגדיל לעשות בהביאו דברי כפירה של ד"ר יחזקאל כהן אשר אסור להכניסם לבית המדרש, אבל מדברי רוב מנין ובנין חכמי ישראל כנראה לא שמע. שני מושאים אלה מדגימים עד כמה לא טרח להבין לעומקן את הסוגיות בהן עסק, ורק רשם דברים המתאימים להשקפתו.

[36]  ואכן בעלי השקפה זו הרגישו בקושי, ועל כן נזקקו לפילפולים משונים. הרב א.א. קפלן נדחק בנושא זה ותירץ שאמנם איסור רציחת הגוי חמור כרציחת ישראל, אלא שאין מיתת ב"ד אא"כ הנפש שהב"ד נוטל שוה לנפש הנרצח, וכיון שנפשו של ישראל נעלה יותר מזו של הגוי, אינו נהרג. גם הרב אהרון ליכטנשטיין אימץ רעיון זה (תקציר שיעור שלו הנדפס בחוברת הנ"ל ע' 72). אולם שכחו משנה מפורשת בבא קמא פ"ד מ"ו, וגמרא מפורשת שם מא, א ששור שהמית אדם חייב מיתה ואם המית גוי פטור. לפי הסברם, מדוע אין השור נהרג?

[37]  אף כאן טעה הרב ליכטנשטיין. בתקציר השיעור הנ"ל בהערה הקודמת כתב(ע' 73): "אם מדובר על חבלה, גזילה או הונאה וכדומה – דברים אשר ניתן לגנותם לפי איזה קני מידה אוניברסליים שנשתמש בהם – הרי שמוכרחים להיות אסורים כלפי גוי". על פי מה שנתבאר למעלה בענין גזילת הגוי, ששיטת הירושלמי, התוספתא בע"ז והספרי בפר' וזאת הברכה היא, שגזל הגוי מותר מן התורה, ושכך דעת כמה ראשונים ואחרונים, הרי שאין הכרח כה גדול כפי שדימה הרב ליכטנשטיין. אמת הדבר שההלכה היא שגזילו אסור מן התורה – אך ההכרח פשוט וברור בבחינת 'אין צריך לומר' אין כאן.

  שלח לחבר