הקדמה –
דעת אמת
מזה זמן
מה מבקשים אנו
להביא לידיעת
קוראינו דברים
אמיתיים על
יחסה של ההלכה
למי שאיננו יהודי.
הרבה דברים
שאינם אמת
נכתבים
בעניין זה ויש
להעמיד
עניינים על
דיוקם. והנה
הגיע לידינו
מאמר מעמיק,
מעשה ידי
תלמיד חכם
מישיבת "מרכז
הרב" וזכינו
שנעשתה
מלאכתנו בידי
אחרים (כתבנו
חלק מהדברים
בפרשיות בלק
ומטות
עיין שם). כיון
שאין כמעט
מחלוקת
בינינו לבין דברי
המאמר בנושא
הזה, הננו
להביאם כאן
כלשונם למען
ילמד הקורא
ויעמיק
ויחכים ביחס
ההלכה
היהודית אל כל
מי שאיננו יהודי.
על כן הננו
מביאים כאן,
כלשונו (עם
מספר קיצורים,
כפי שיוסבר
להלן), את
מאמרו של הרב
דוד בר חיים
שכותרתו
"ישראל
נקראים –
אדם". במאמר
זה, הדן ביחס
ההלכתי-התורני
ל"גוי" מגיע
הרב בר חיים
למסקנה חד
משמעית: "תורת
ישראל קובעת
הבחנה ברורה
בין אדם
מישראל
המוגדר כ'אדם',
לבין נכרי".
היינו כל
העניין של
שויון כלשהו
בין בני האדם
אין לו שייכות
הלכתית כלל. הרב
אכן עשה עבודה
מקיפה, ביושר
אינטלקטואלי, ובחן
כמעט את כל
ההיבטים
ההלכתיים ביחס
לגוי. הוא גם
יצא נגד
הרבנים
שמדברים מתוך
גחמת ליבם
ובהשפעת
העולם
המודרני שאין
להפלות בין
אדם לאדם,
ונמצאו שאינם
חיים מפי
התורה אלא
מהרהורי ליבם
בלבד. ועוד
יתר על כן, על
פי מאמרו
ההלכתי של הרב
דוד בר חיים
נמצא כי יש רבנים
המסלפים את
דעת ההלכה
ומוליכים שולל
את עצמם ואת
הציבור הרחב.
ואנו נביא
בראשי פרקים
את העניינים
בהם עוסק הרב
במאמרו למען ירוץ
בם הקורא.
·
דיני רצח,
שיש הבדל
בהלכה בין רצח
של יהודי לרצח
של גוי (שהוא
חמור פחות).
o שאסור
לחלל שבת כדי
להציל חייו של
גוי.
o שור
של ישראל שנגח
שור של גוי
פטור. אבל שור
של גוי שנגח
של ישראל
חייב.
o האם
גזילת הגוי
אסורה מן
התורה או
מדברי חכמים?
·
שאסור להשיב
אבידה לגוי,
אם הסיבה לכך
היא שהמשיב
אוהב את הגוי
ומרחם עליו.
·
שטעות הגוי
מותרת-כגון
שטעה בחשבון
העודף, והאם
מותר להטעות
את הגוי
במזיד.
·
שרק על גניבת
נפש ישראל
חייבים מיתה,
הגונב את הגוי
פטור.
·
המכה וחובל
את הגוי פטור
מתשלומי הנזק,
אבל הגוי שהכה
את היהודי
חייב מיתה.
·
שאין
מחזירים
הונאת
גוי-כגון שמכר
לו מוצר במחיר
מופקע, לא
צריך לפצותו.
o אין
ממנים גוי לא
למלכות ולא
לכל שררה
(כגון שר
ממשלה) ואפילו
גר צדק לא.
·
המוציא שם רע
על גיורת פטור
מן המלקות.
·
האיסור "לא
תשנא" חל רק על
יהודי, מותר
לשנוא גוי.
·
מותר לנקום
ולנטור
לגויים, וכן
מצות ו'אהבת
לרעך' חלה רק
על יהודי ולא
על גוי.
·
הרואה קברים
של גויים מקלל
ואומר "בושה
אמכם מאד
וכו'".
·
כיצד דומים
הגויים
לבהמות.
·
שור שהזיק
שפחה דינו
כהזיק חמור.
·
גופת הגוי
המת אינה
מטמאה, וגוי
שנגע במת אינו
נטמא, דינם
כבהמה שנגעה
במת.
·
אסור לסוך
"שמן המשחה"
על בשר יהודי,
אבל לסוך על
גוי מותר כי
דין הגוי
כבהמה.
·
שחיטת הנכרי
פסולה משום
שדינו כבהמה.
("דעת אמת"
אינה מסכימה,
הלכתית, עם
מסקנת הרב
שהוא פסול
משום שדינו
כבהמה, ואכמ"ל).
·
"בשר
חמורים בשרם",
והם משולים
לבהמה.
דברי
הרב ברורים
ומדויקים
מבחינה
הלכתית ונתמכים
כמעט בכל
הספרות
ההלכתית
הקיימת. אין צורך
לומר שהרב דוד
בר חיים מקבל
את ההשקפה התורנית
הגזענית הזאת
כדברי אלהים
חיים ממש, כמו שציין
ב'סוף דבר' של
מאמרו: "ברור
לכל יהודי
המקבל את
התורה כדבר ה'
מסיני,
המחייבת ותקפה
בכל הדורות ,
שלא ניתן
לערוך בה
פשרות או
'תיקונים
ושיפוצים'".
גם מובן
מאליו ש"דעת
אמת" וכל אדם
נבון שאינו מקבל
עליו את חוקי
התורה וההלכה
כדברי אלהים חיים,
מתקומם כנגד
גזענות מפלה
ונפשעת זו.
את חלקו
השני של המאמר
"בין ישראל
לגויים –
באגדה בקבלה
ובמחשבה"
קיצרנו, וזאת
משום שאנו
סבורים
שההלכה כמוה
כחוק ומשפט הם
המחייבים את
היהודי המקבל על
עצמו את ההלכה
היהודית, ולא
דברי אגדה,
קבלה ומחשבה,
וכבר אמרו
רבותינו: אשכול
(הלכות ספר
תורה ס ע"א):
"וכן אגדות
שאמרו תלמידי
התלמידים,
כגון רבי
תנחומא ורבי
אושעיא וזולתם,
רובם אינו כן,
ולכך אין אנו
סומכין על
דברי אגדה"
וכבר בארנו
זאת בפרשת
וישב.
"צפיה",
כרך ג, תשמ"ט
הרב דוד
בר חיים
ישיבת
"מרכז הרב"
ישראל
נקראים –'אדם'
ההבנה
בין ישראל
לגוים בתורה
הקדמה
בשנים
האחרונות,
ניכרת מגמה
בתוך החוגים
שונים בציבור
הדתי- מגמה
הומניסטית
אוניברסלית. רבים
הם הכותבים
בזכות האהבה
"לכל אדם
שנברא בצלם".
אף 'זכינו'
לחוברת בשם
זה, "חביב אדם
שנברא בצלם",
שליקט וערך מר
יוחנן בן
יעקב, מזכ"ל
תנועת עקיבא.
מטרתם הגלויה
של בעלי השקפה
זו היא שכל
בני האדם
שוים, שאסור
להפלות לרעה
שום אדם על
רקע גזעו,
ושכל הטוען
להיפך אינו
אלא גזען
המסלף דברי
תורה על מנת
להתאימם
לדעותיו
ה'נוראות'.
להלן
שתי דוגמאות:
א. דברי
הגב' ר. הוברמן:
"...מעולם
לא העליתי
בדעתי שתורת
ישראל מפלה
בין דם לדם, על רקע
של אמונה ,
לאום או גזע...
אדרבה,
תורתינו היא
המלמדת שדם
האדם קדוש הוא
באשר הוא אדם:
"שופך דם האדם
באדם דמו ישפך
כי בצלם
אלוהים עשה את
האדם" (בראשית
ט)... בעשרת
הדברות נאמר: "לא
תרצח"! ואין כל
רמז להגבלה
שהאיסור ל
לגבי יהודי
ולא חל לגבי
שאינו
יהודי..."
("בין דם
לדם" , ירחון
'עמודים' של
הקיבוץ הדתי,
תמוז תשמ"ה ע' 352)
ב. חבר
הכנסת (מפד"ל)
פרופ' אבנר
שאקי:
"היהודים
במדינת ישראל
אשר קבלו בהר
סיני את תורת
משה, שבה נקבע
כי בצלם
אלוקים ברא את
האדם, אין לנו
כל צורך בשום...
חוק שילמד
אותנו את
האלף בית
האלמנטרי הזה
של תורת
ישראל, כי כל
בני האדם
נולדו שוים
לפי תפיסתה של
היהדות...
שויונו של
האדם, מעמדו של
האדם בפני האל
ובפני חבירו,
הוא עיקר
ועקרון
ראשונים
במעלה בתורת
ישראל...בודאי שלא
ניתן יד לכל
גזענות שהיא ,
שפירושה אפלית
האדם בשל
צבעו, בשל דתו,
בשל לאומו..."
(קטע
מנאומו בדיון
בכנסת על
תיקון חוק
יסוד הכנסת
וחוק העונשין)
לפנינו,
אפוא , דברים
ברורים: כל
בני האדם,
ישראל וגוי,
שוים. כפי
שיתבאר להלן, השקפה
זו נוגדת את
תורת משה
תכלית הניגוד,
ונובעת מתוך
חוסר ידיעה
מוחלט, וטמיעה
ב'ערכים'
מערביים זרים.
אף לא היה
צורך להשיב
עליה לולא
הרבים שטועים
ותועים בגללה.
השקפה
זו מצאה לה
ביטוי אף אצל
רבנים אחדים,
אשר מטרתם
להראות כמה
גדולות
חשיבותו
ומעלתו של
הגוי בתורתנו,
וגב כך חטאו
לאמת על ידי
הוצאת דברים
מהקשרם ואי
דיוק בדברי
חז"ל והראשונים.
חלק ניכר
ממאמציהם
מתמקד (
בעקבות פרשת
'המחתרת'
כמובן)
בניסיון
להוכיח
שהאיסור "לא
תרצח" חל גם על
הריגת גוי.
להלן קטע
מדברי הרב יהודה
עמיטל שליט"א:
"ועיין
ראב"ן על גמרא
בבא קמא קיג, א,
דלאו ד"לא
תרצח" נאמר גם
על גוי,
וכפשטות דברי
הרמב"ם
בהלכות רוצח
פ"א ה"א. ועיין
יראים סימן
קעה, דהריגת
גוי בכלל תולדות
רציחה". (מתוך
מכתב הנדפס
ב'עלון שבות'
(ישיבת הר
עציון) גליון
מס' 100. דבריו
הובאו בחוברת
"חביב אדם
שנברא בצלם"
הנ"ל, במהדורה
הניסויית ע' 64).
וכך
כותב הרב
אהרון
ליכטנשטיין
שליט"א:
מדברי
הרמב"ם (משנה
תורה, הלכות
רוצח פ"ב הי"א) נראה
בבירור, שכלפי
גוי המקיים
שבע מצות בני
נח קיים
האיסור "לא
תרצח", ועונש
של מיתה בידי
שמים לרוצח.
דהיינו , מצד אחד
אין הבדל
באיסור
הרציחה בין
יהודי לגוי...". (מתוך
תקציר שיעור
שנדפס ב"קשת
בענן" מס' 32,גשר, והובא
בחוברת הנ"ל ע'
72) ובעקבות
הרבנים הנ"ל
נמשכו שומעי
לקחם:
"..."לא
תרצח"! איסור
מוחלט, ציווי
חד משמעי
שאינו מבחין
בין יהודי
ונכרי..." (דברי
מר יוחנן בן
יעקב בהקדמתו
לחוברת הנ"ל ע'
1)
בהמשך
יתבאר כמה מן
התעיה
וההטעיה יש
בדברים אלה.
אך לא
בהלכה זו בלבד
נכתבו דברים
העלולים להטעות
את הציבור .
לדוגמא, כותב
הרב
ליכטנשטיין:
"תחום
התורה... אף הוא
שייך לעולמו
של בן נח, אם כי
ספק שמבחינת
ההיקף ...תלמוד
תורה הרבה
יותר מצומצם
בעולם בני נח
מאשר בעולמנו.
מפורסמים דברי
רבי מאיר
בסנהדרין נט,
א, ובברייתא
בתורת כהנים:
אפילו גוי
יושב ועוסק
בתורה מקבל
שכר... הדגשה
נוספת על
עיסוק גדול
ונשגב בתורה,
כשייך לעולמו
של הגוי".
(מתוך מאמרו
'בני אדם',
ירחון 'עמדה'
מס' 3 ע' 16,
ובחוברת הנ"ל
ע' 72).
מפליא
הדבר ששכח
לציין את כל
האמור שם
בסוגיא,
ובמיוחד את
המסקנה. איך
לא הזכיר
שדברי ר' מאיר
הובאו כדי
להשיג על ר' יוחנן
שאמר" גוי
שעוסק בתורה
חייב מיתה
שנאמר: תורה
צוה לנו משה
מורשה, לנו
מורשה ולא להם"?
והמסקנה
חשובה מכל-
בכדי ליישב
המאמרים הסותרים,
מתרצת הגמרא "
התם בשבע
מצוות דידהו"
(עוסקין
בהלכות אותן
שבע מצות
להיות בקיאין בהן-רש"י).
כלומר מתוך
לעסוק דוקא
בשבע מצות בני
מח-ואם למד
יותר מכך,
חייב מיתה.
וכן כותבים
התוספות בע"ז
ג, א, ד"ה
שאפילו,
והרמב"ם
בהלכות מלכים
פ"י ה"ט: גוי
שעסק בתורה
חייב מיתה.
לא יעסוק אלא
בשבע מצות
שלהן בלבד", הרי
שהמרחק בין
הנאמר בגמרא
לדברי הרב
ליכטנשטיין
רב מאוד.
במאמר
הנ"ל כותב הרב
ליכטנשטיין
עוד:
"מישור
התפילה אף הוא
קיים כערך
אוניברסלי... הדבר
נאמר בנוגע
לבית המקדש
בראשית דרכו
(מלכים א, ח,
מא-מג); זהו חלק
מחזון אחרית
הימים:
'כי ביתי
בית תפילה
יקרא לכל
העמים'. גם
לגוי יש מקום
לבוא ולהתפלל
בבית המקדש!"
כיצד אפשר לומר
כדברים האלה?
והלא משנה שלימה
שנינו (פ"א
דכלים מ"ח): "...
החיל מקודש
ממנו שאין
גוים וטמא מת
נכנסים לשם..."
וכך פסק הרמב"ם
בפ"ז מהלכות
בית הבחירה
הלכה ט"ז. הרי
שאין שום
אפשרות לגוי
"לבוא
ולהתפלל בבית
המקדש"! הדברים,
אפוא ברורים:
גוי יכול
להתפלל,
ואפילו בהר
הבית, אך לא
בבית המקדש.
ראייה
נוספת למעלת
הגוי לדעת הרב
ליכטנשטיין:
"הקרבנות
מצטיירים
אצלינו כבעלי
אופי יהודי
שרשי, אבל הם
בהחלט שייכים,
מבחינת ההלכה
הצרופה, גם
לעולמו של הבן
נח: גוי מקריב
קרבנות לא רק
באיזו במה...
אלא בבית המקדש".
(במאמר הנ"ל).
מלבד מה
שנתבאר למעלה שאין
שום אפשרות
לגוי להכנס
לבית המקדש,
וכל שכן
להקריב בו
קרבנות, הרי
שהאמירה זו,
כקודמותיה,
אינה משקפת את
עמדת "ההלכה
הצרופה" בנושא.
מחלוקת היא
בין ר' עקיבא
ור' יוסי
הגלילי בספרא
פרשת אמור,
פרשה ז ה"א,
ובתוספתא פ"א
דשקלים ה"ז (כך
במהדורת
צוקרמנדל
וליברמן, ובדפוס
וילנא ה"ג),
והובאה
במנחות עג, ב,
אלו קרבנות
אפשר לקבל מן
הגוי. ופסק
הרמב"ם כר'
עקיבה
(פ"ג מהל' מעשה
הקרבנות ה"ב):
"ואחד אנשים
ואחד נשים או
עבדים מביאין
את הקרבנות. אבל
הגוים אין
מקבלים מהן
אלא עולות
בלבד שנאמר:
'מיד בן נכר לא
תקריבו את לחם
אלהיכם'... אבל
אין מקבלים
מהן שלמים,
ולא מנחות,
ולא חטאות
ואשמות..".
בהקשר זה יש
להוסיף,
שאפילו אם גוי
התנדב לשקול
שקלו כדי שיהי
לו חלק
בקרבנות
הציבור, אין
מקבלין ממנו,
כמובא שם
בספרא פרק ז',
הי"ב , ובפ"א
דשקלים מ"ה,
וכ"כ הרמב"ם
בפ"א מהל'
שקלים ה"ז: "הכל
חייבין ליתן
מחצית השקל... אבל
הגוים שנתנו
מחצית השקל
אין מקבלין
מהם". כללו של
דבר-אין
שוויון
זכויות לגוי,
לא בעצם הכניסה
לבית המקדש
ולא בהקרבת
קרבנות שם.
דומה
שהדוגמאות
הנ"ל מספיקות,
כדי להבהיר את
המניע לכתיבת
מאמר זה. מעתה,
הבה נעיין
ברשימה ארוכה
של מקורות
הסותרים את
ההשקפות הנ"ל
באופן ברור
ביותר. ראשית
נתמקד
בענינים הלכתיים,
ולאחר מכן
נעבור למישור
הרוחני. יצוין
שבדעתי לעסוק
אך ורק בהלכות
המדגימות ההבחנה
הגדולה
שהתורה
מבחינה בין
ישראל לגוי.
אין בכוונתי
ללבן את נושא
מעמדו של
התורה במלא היקפו
–למשל , עד כמה
וכיצד יכול
הגוי לעבוד את
ה' עפ"י התורה
ומה שכרו על
כך, אפשרות
ישיבת הגוי
בארץ ישראל,
מה דינם של
גוים הנלחמים
בנו או
העוינים
אותנו וכיוצא
בדברים אלה-כי
אין זאת
מטרתי. (אלה
נקודות
הקשורות
במצבים
ובנתונים
מיוחדים,
ואילו ענין
מאמר זה הוא
ההבחנה בין
ישראל לגוי
באופן כללי
וקבוע). הוא
הדין בקשר
לחלק השני של
המאמר שיעסוק
במישור
הרוחני.
א
בין
ישראל לגויים
– בהלכה
א. הריגת
גוי
כתוב
בתורה (ויקרא
כד ,יז): "ואיש
כי יכה כל נפש
אדם מות יומת",
ונאמר עוד
בפרשת
משפטים(שמות
כא, יד): "וכי
יזיד איש על
רעהו להרגו
בערמה מעם מזבחי
תקחנו למות".
על הפסוק
האחרון מובא
במיכלתא (מסכת
דנזיקין פרשה
ד):"' וכי יזיד
איש'- למה
נאמרה פרשה
זו? לפי שהוא
אומר: 'ואיש כי
יכה כל נפש
אדם וגו'', יכול
אף המזיד,
והשוגג,
ואחרים,
והמרפא שהמית,
והמכה ברשות
בית דין,
והרודה בבנו
ובתלמידו
במשמע? ת"ל: 'וכי
יזיד' – להוציא
את השוגג. 'איש' –
להוציא את
הקטן, 'איש' –
להביא את
האחרים, רעהו' –
להביא את
הקטן, 'רעהו' –
להוציא את
האחרים. איסי
בן עקיבא
אומר: קודם
מתן תורה
היינו מוזהרים
על שפיכות
דמים, לאחר
מתן תורה תחת
שהוחמרו
הוקלו. באמת
אמרו, פטור
מדיני בשר
ודם, ודינו מסור
לשמים".
נמצינו
למדים
מהמכילתא ,שישראל
שהרג את גוי
במזיד אינו
נהרג עליו בבית
דין, כפי שהיה
נענש אילו הרג
ישראל. והוא
הדין בגר
תושב, כמובא
במפורש
במיכלתא
דרשב"י על
הפסוק הנ"ל: "'על
רעהו-פרט
לאחרים,
'רעהו'-פרט לגר
תושב. מוציא
אני את אחרים
שאין להן מצות
כישראל, ועדאן
(ועדיין) לא
אוצי את גר
תושב שיש לו
מצות כישראל?
תלמוד לומר
'רעהו' פרט לגר
תושב". וכן הוא
בספרי 'מסעי'
פיסקא קס, ע"ש.
וכן גם בספרי
זוטא פרשת
מסעי כג: "על
רעהו – פרט
לתושב".
וכך
שנינו
בסנהדרין פ"ט
מ"ב: "נתכוון
להרוג את
הבהמה והרג את
האדם, לנכרי
והרג בן
ישראל, לנפלים
והרג בן קיימא
,פטור." וכך הם
דברי הרמב"ם בפ"ב
מהלכות רוצח
וש"נ הל' י-יא,
(ובכתבי היד
היא הלכה אחת):
"אחד ההורג את
ישראל או
ההורג עבד כנעני
הרי זה נהרג
עליו ואם הרג
בשוגג גולה. ישראל
שהרג גר תושב
אינו נהרג
עליו בבית דין
שנאמר: 'וכי
יזיד איש על
רעהו'. ואין
צריך לומר
שאינו נהרג על
הגוי. ואחד
ההורג עבד
אחרים, או
ההורג עבדו
הרי זה נהרג
עליו, שהעבד
כבר קבל עליו
מצות ונוסף על
נחלת ה'", וכן
כתבו התוספות
במכות ט, א, ד"ה
כסבור.
לעומת
זאת , גר תושב
(וכ"ש גוי)
שהרג ישראל,
ואפילו בשוגג,
נהרג, כמו
ששנינו בפ"ב
ממסכת מכות
מ"ג, ושם בגמרא
ט, א, וכמו שכתב
הרמב"ם בפ"ה
מהלכות רוצח
ושמירת הנפש
ה"ד: "גר תושב
שהרג את ישראל
בשגגה-אע"פ
שהוא שוגג הרי
זה נהרג".
ברם, יש
להדגיש שאין
ללמוד מכאן
היתר להרוג גוי.
במיכלתא הנ"ל
מפורש
להיפך-"דינו
מסור לשמים"-
הרי שיש איסור
בדבר. ועיין
עוד בתוספתא
פ"ח דע"ז ה"ה
(כ"ה במהדורת
צוקרמנדל, ובוילנא
פ"ט ה"ד): "על
שפיכות דמים
כיצד?... ישראל
בגוי פטור".
הרי שההורג
פטור אבל
אסור, ובסנהדרין
נז , א , על
ברייתא זו
נאמר: "התם
היכי ליתני, אסור
ומותר? והתניא
הגוים ורועי
בהמה דקה לא מעלין
ולא מורידין?"-
הרי שיש איסור
בהריגת גוי.
אך לא מצאנו
בדברי חז"ל הגדרת
האיסור,
ונחלקו
הראשונים
בדבר.
דעת
הראב"ן היא
שההורג את
הגוי עובר
בלאו דלא תרצח, וז"ל
בב"ק סי' כב (עד,
ע"ד):
"... דלא תגנוב
דומיא דלא
תרצח ולא תנאף
דהוי בין
לישראל בין
לגוי".
לא כן
דעת הרמב"ם בתחילת
הלכות רוצח
וש"נ : "כל
הורג נפש אדם
מישראל עובר
בלא תעשה
שנאמר: לא
תרצח"
וכן הוא בספר
המצוות ל"ת
רפט. וכן
העתיק רבי
דוד הכוכבי
בספר המצוות
אשר לו ל"ת
רפט. וכזאת
כתב ביראים
סימן קעה
(מהדורת שיף,
ובמהדורות
אחרות סי' רמח):
"... ואינה
נקראת רציחה
אלא בישראל,
דכתיב: 'אשר
ירצח את רעהו',
רציחת רעהו
נקראת רציחה,
בגוי אינה
נקראת רציחה".
ובהמשך דבריו:
"תולדות הרציחה:
שלא להרוג את
הגוי, כדתניא
בע"ז פ"ב (כו, א):
הגוים והרועי
בהמה דקה לא
מעלין ולא
מורידין".
הרי שלדעת
הרמב"ם,
היראים ור'
דוד הכוכבי,
ההורג גוי לא
עבר לאו של לא
תרצח.
סיכום: 1) ההורג
גוי, ואפילו
גר תושב, אינו
נהרג עליו בבית
דין, אע"פ
שהרגו במזיד .
דבר זה מפורש
בתורה ובדברי
חז"ל.
2) לדעת
הראב"ן, ההורג
גוי עובר על
לאו דלא תרצח, ולדעת
הרמב"ם,
היראים , ור'
דוד הכוכבי,
אין הריגת גוי
בכלל לאו זה.
ולכולי עלמא
יש איסור בדבר
כמפורש בדברי
חז"ל.
הרי
שהתורה
מבחינה בין
ישראל לגוי
בהריגת אדם.
ב. פקוח
נפש
גם
בנושא של פקוח
נפש מבחינה
התורה בין
ישראל לגוי.
שנינו בפרק ח'
של מסכת
כיפורם (יומא)
מ"ה (ובדפוס
וילנא מ"ז): "מי
שנפלה עליו
מפולת, ספק הוא
שם ספק אינו
שם, ספק חי ספק
מת, ספק נכרי
ספק ישראל,
מפקחין עליו.
מצאוהו חי מפקחין
עליו, ואם מת
יניחוהו ". ושם
בגמרא פה, א: "ולא
מבעיא ספק חי
ספק מת
דישראל, אלא
אפילו ספק גוי
ספק ישראל
מפקחין", וכן
כתב הרמב"ם
בפ"ב מהל' שבת
הלכה כ"א
(בדפוס וילנא
ה"כ): "היתה חצר
שיש בה גוים
וישראל, אפילו
ישראלי אחד
ואלף גוים,
ונפלה עליהם
מפולת, מפקחין
על הכל מפני
הישראלי. פירש
אחד מהן לחצר
אחרת ונפלה
עליו אותה
חצר, מפקחין
עליו שמא זה
שפירש הוא
הישראלי
והנשארים
גוים". וכן הוא
בטור ובשו"ע
אורח חיים סימן
שכט סעיף ג.
יש
להעיר, שישראל
שרצה לעסוק
בפקוח נפשו של
גוי הכרוך
בחילול שבת,
ועשה כן בפני
עדים ולאחר התראה,
מות יומת איש
כזה בבית דין,
וזה פשוט.
ג. מיתת
בית דין
כתוב
בתורה (דברים
יט, טו) : "לא
יקום עד אחד
באיש לכל עוון
ולכל חטאת בכל
חטא אשר יחטא,
על פי שני
עדים או על פי
שלשה עדים
יקום דבר".
ובספרי שופטים
פיסקא קפח:
"אין לי אלא
לדיני נפשות,
לדיני ממנות
מנין? תלמוד
לומר "לכל
עוון".
לקורבנות
מנין? ת"ל: 'ולכל
חטאת', למכות
מנין?, ת"ל בכל
חטא אשר יחטא'...
", וכן כתב
הרמב"ם ריש
פרק ה מהל'
עדות: "אין
חותכין דין מן
הדינין על פי
עד אחד, לא
דיני ממנות
ולא דיני
נפשות, שנאמר :
'לא יקום עד
אחד באיש לכל
עוון ולכל
חטאת'...".
כמו כן,
אין ממתין אדם
בב"ד, ואפילו
היו שם עדים, ללא
התראה , כמו
ששנינו ריש
פרק ה' ממסכת
סנהדרין: "היו
בודקין אותם
בשבע חקירות,
באי זה שבוע?
באי זו שנה?...מכירין
אותו? התריתם
בו?..." ושם
בגמרא מ, ב: "אמר
עולא מנין
להתראה מן
התורה? שנאמר:
'ואיש אשר יקח
את בת אחותו
בת אביו או בת
אמו וראה את
ערותה'. אטו
בראייה תליא
מילתא? אלא עד
שיראוהו טעמו
של דבר (שהיא
ערוה לו-רש"י)...
דבי חזקיה
תנא: 'וכי יזיד
איש על רעהו
להרגו בערמה',
שהתרו בו
ועדיין הוא
מזיד. דבי ר'
ישמעאל תנא:
'המוצאים אותו
מקושש עצים',
