הקדמה
מעמד
האשה בחברה
הוא מן
הנושאים
החשובים העומדים
בראש השיח
הציבורי –
החילוני,
החרדי והדתי.
שחרור האשה,
במאה השנים
האחרונות, הוא
מן ההישגים
הגדולים של
תרבות המערב.
עד העבר הלא
רחוק לא היתה
לנשים זכות
הבחירה וכיום
הן מכהנות
כראשי מדינה,
מנהלות של
חברות ענק,
פרופסוריות
באוניברסיטה
וטייסות קרב.
על כן באנו
אנו, אנשי דעת
אמת לבאר את
מעמדה ההלכתי
(היהודי-משפטי)
של האשה למען
ידעו ויראו את
יחסה של ההלכה
היהודית לאשה.
ראוי
להבהיר כי
נעסוק כאן אך
ורק במעמד
המשפטי-הלכתי
הצרוף ולא
בהלך הרוח
הציבורי. כשם
שבחברה
החילונית חלו
שינויים לקראת
שוויון כך
חלים בחברה
הדתית
והחרדית שינויים
מסוימים
לקראת שוויון
האשה. אלא שיש
הבדל מהותי:
בעוד החברה
החילונית,
בהלכותיה ומשפטיה
מובילה
ומקדמת את
שוויון האישה
גם לפני
התעוררותה של
מודעות
ציבורית רחבה,
הרי שלציבור
הדתי והחרדי
קורה ההפך.
הלך הרוח
הציבורי אמנם
משתנה אבל
ההלכה אינה
משתנה. דוגמא
אחת לדבר היא
ההלכה
התורנית
הקובעת שאין
הבת יורשת את
אביה כאשר יש
לה אחים. היות
ודבר כזה אינו
נחשב בימינו
הגון ואינו
נתפס
כשוויוני (וזאת
חש ומרגיש אף
האדם הדתי)
לכן הבן הזכר
ההגון שקיבל
ירושה מקנה
לאחותו את
חלקה היחסי
בירושה. אבל
במשפט ההלכה
עצמו לא חל כל
שינוי ולכן
הבנות צריכות
לסמוך על
הגינותו
ויושרו של האח
ואין להן,
בהלכה
היהודית, כל
הגנה של מערכת
חוק.
דוגמא
נוספת: על פי
ההלכה כל
מערכת יחסי
הגומלין בין
בני הזוג לוקה
בחוסר שוויון
מקומם. האשה
היא פשוט שפחה
לבעלה וחייבת,
עפ"י ההלכה,
לשרת אותו
באופן מבזה.
אך היום כשרוח
שוויון מרחפת
אף על הציבור
החרדי, הרי שלא
נשמע בביתם של
שלומי אמוני
ישראל שהאשה
תרחץ פניו,
ידיו ורגליו
של הבעל,
ותמזוג לו את
הכוס כאשר
יחפוץ, הכל
כפי שמחייבת
אותה ההלכה
במפורש (רמב"ם,
הלכות אישות
פרק כא הלכה ז).
גם כל הסכמי
הממון
שב"כתובה"
הרי הם כחספא
בעלמא ואפילו
בתי הדין
הרבניים דנים
בעל כורחם על
פי חוקי
המדינה
החילונית
המתוקנת של
שוויון בין
שני הצדדים.
בעת הגירושין
מתחלקים שווה
בשווה בנכסים
וברכוש,
בניגוד לנאמר
בכתובה.
הנה
זאת יש לדעת
כי מעמדה של
האשה ביהדות
של ימינו דומה
במקצת למעמדם
של העבדים
בארה"ב של המאה
ה-19. החוק לא כפה
על בעלי עבדים
להתעלל בעבדיהם
אבל לא היתה
גם כל מניעה
חוקית למעשי
התעללות.
אנשים הגונים
נהגו בעבדיהם
באופן הגון ורשעים
התעללו. בכל
מקרה לא היתה
לעבד שום
מערכת חוק
כתובה ופועלת
שתגן עליו.
למרות שבין
הגברים
היהודים ודאי
שרב מאד מספרם
של ההגונים,
עדיין אין
לנשים שום הגנה
הלכתית מן
הרשעים. בכך
נופלת ההלכה
לאין-שעור מן
החוק החילוני
הנאור המיטיב
להגן על מעמד האשה
וזכויותיה.
בכל פעם בה
שמענו את הטענה
"כיצד תעיזו
לאמר כי האשה
מופלית לרעה ביהדות,
הרי אני נוהג
באשתי בצורה
נפלאה" השיבונו
כך: "ענייננו
במעמד הנשים
ביהדות ולא
במצב האשה אשר
בביתך. רוב
היהודים אכן
הגונים יותר
מרוב ההלכות
שעניינן
נשים".
כבר
יש הלכות רעות
שאינן נאכפות
אלא נעקפות, אבל
רוב ההלכות
אינן ניתנות
לעיקוף. נראה
שאין דרך לעקוף
הלכה כמו עדות
האשה ולכן
ההפליה בעינה
עומדת. אכן, עד
אשר לא ישנו
את ההלכה
שינוי יסודי ומקיף
(ואין זה ברור
מתי או כיצד
יהיה הדבר) מעמדה
של האשה
ביהדות ישאר
נחות ולוקה
בחוסר שוויון
מהותי.
כדי
להמחיש את
המתח השורר
בקרב שלומי
אמוני ישראל
בין אמונתם
וקבלתם את
ההלכה
היהודית לבין
תחושתם הנוטה
לשוויון
והגינות נצטט
ממאמרו של הרב
יהודה הנקין
"נשים
תורניות" אשר
פורסם בעיתון
"הצופה" 14.09.98 : "לפני
כשלושים שנה
הציעו
לראשונה
לימוד גמרא כקורס
בחירה במכללת
"שטרן" לנשים
של הישיבה
אוניברסיטי
בניו יורק.
אשתי לעתיד
נרשמה
לקורס...לאחר
מכן, היא
הגישה את
עבודת ה-מ.א
שלה בהיסטוריה
יהודית....העבודה
נדחתה. למה?
מפני שהיא לא
כתבה אותה – כך
טענו. הרי אשה
אינה מסוגלת
לקרוא ולהבין
שו"ת ...כמה
נשתנו הדברים
מאז! יש היום
עולם חדש של
מדרשות לבנות....מבחינה
אחת, לימוד
התורה לנשים
בכלל ולימוד
הגמרא בפרט
נחשב כ"קולא".
הרי הרמב"ם
כתב..."צוו
חכמים שלא
ילמד אדם בתו
תורה, מפני
שרוב נשים אין
דעתן מכוונת
להתלמד..." ... 1)
הקפידה היא על
המלמד, ולא על
הלומדת. 2) אין
קפידה ללמדה
מרצונה....".
ויש
כאן ניסיון
נוגע ללב של
הרב יהודה
הנקין ליישב
את ההלכה עם
תחושת
הגינותו
ורצונו
לשוויון. אבל,
כמו כל
הרבנים, אין
הוא מעיז לומר
בדיבור פשוט:
"צריך לשנות
את ההלכה. אשה
יכולה ללמוד
וללמד בדיוק
כגבר".
פרק
א – מעמד האשה
בתפקידים
צבוריים
וחברתיים.
1. אשה
פסולה לעדות
כמבואר במסכת
שבועות ל ע"א:
"שבועת העדות
נוהגת באנשים
ולא
בנשים....מנא
הני מילי
(-דנשים פסולות
לעדות – רש"י)
דת"ר 'ועמדו
שני האנשים'
(דברים יט, יז)
בעדים מדבר
הכתוב (-ללמדך
שאין עדות
לנשים – רש"י)".
וכן
כתוב בבא קמא
פח ע"א: "ומה
אשה שראויה
לבוא בקהל
פסולה לעדות".
וכך
פסק הרמב"ם
הלכות עדות
פרק ט הלכה ב:
"נשים פסולות
לעדות מן
התורה שנאמר
על פי שנים
עדים, לשון
זכר ולא לשון
נקבה" (ועיין
כסף משנה ורדב"ז
מדוע הרמב"ם
דרש דרשה חדשה
מעצמו).
וכך
כתב בשולחן
ערוך חושן
משפט הלכות
עדות סימן לה
סעיף יד: "אשה
פסולה
(לעדות)".
נמצא
שכל הדברים
הטעונים שני
עדים אשה
פסולה להעיד:
בין בדיני
ממונות בין
בדיני נפשות
וכן היא פסולה
להעיד על
הקדושין. אין
לך אפליה ועלבון
גדולים מאלה –
אדם שקול
ונבון פסול
מלמסור עדות
בפני בית דין
על דברים שראה
בעיניו וזאת
אך ורק על שום
היותו מהמין
הנקבי!
ויש
מקצת הרבנים
שלא נוח להם
באפליה חמורה
זאת השוללת את
זכות העדות מן
האשה. הולכים
אלה ומתרצים
תירוצים
שאינם עולים
בקנה אחד עם
דעת ההלכה
המפורשת
ואומרים שאשה
פסולה לעדות
משום שאין
דרכה של אשה
לצאת מהבית
וללכת לבית הדין
משום "כל
כבודה בת מלך
פנימה". מלבד
שטיעון זה
אינו פותר את
האפליה
הקיימת הוא אף
אינו מיישב את
פסול האשה
לעדות
בקידושין
שהרי ממילא
נמצאות הנשים
בארוע החופה
כדי לשמח חתן
וכלה, והרי לך
תוספות מפורש
האומר שלולא
גזירת הכתוב,
האשה הייתה
חייבת להעיד
למרות "תכונתה"
להיות בביתה
(באותם ימים
קדמונים). תוספות
מסכת שבועות
דף ל עמוד א:
"כל כבודה בת
מלך פנימה –
וא"ת השתא נמי
דאיירי בעדים
מנא ליה למעוטי
נשים דלמא הא
דנקט קרא
אנשים משום
דכל כבודה בת
מלך ויש לומר דגבי
עדים על כורחך
צריכין לבא
דאין עד מפי
עד כשר אבל
לדין יכולה
למסור טענותיה
ביד אחר".
2. אשה
פסולה לדון –
מסכת נדה דף
מט עמוד ב: "כל
הכשר לדון –
כשר להעיד,
ויש שכשר
להעיד ואינו
כשר לדון",
והיות והאשה
פסולה להעיד
הרי שפסולה
היא גם מלשבת
בדין כדיינת.
וכמו שכתבו
התוספות מסכת
יבמות דף מה עמוד
ב ד"ה מי לא:
"ואשה אינה
ראויה לדון
כדתנן (נדה דף
מט:) כל הכשר לדון
כשר להעיד
ובהדיא איתא
בירושלמי
דיומא מעתה
שאין אשה
מעידה אינה
דנה".
וכך
פסק בשולחן
ערוך חושן
משפט סימן ז
סעיף ד: "אשה
פסולה לדון".
ואף
על פי שמצאנו
בכתובים
שדבורה הייתה
שופטת כדכתיב
(שופטים ד, ד):
"ודבורה אשה
נביאה אשת לפידות
היא שפטה את
ישראל בעת
ההיא" תירצו
תוספות (מסכת
בבא קמא דף טו
עמוד א): "ומדכתיב
(שופטים ד)
והיא שפטה את
ישראל בדבורה
אין להביא
ראיה דאשה
כשירה לדון
דשמא היו
מקבלין אותה
עליהם משום
שכינה" וכן
תוספות מסכת
שבועות דף כט
עמוד ב: "והא
דכתיב (שופטים
ד) והיא שפטה
את ישראל איכא
למימר שהיתה
מלמדת להם
הדינים א"נ
לפי שהיתה
נביאה היו
מקבלים אותה
עליהם"
ובשו"ת אגרות
משה חלק יו"ד
ב' סימן מה
ביאר: "מקבלין
היו דבריה
ברצונם, היינו
שלא בכפיה,
והפסול לדון
אינו עצם הפסק
דין אלא
הכפיה".
נמצא
שאשה אינה
יכולה לשמש
כדיין הכופה
את פסקיו
והכרעותיו.
בוא והשווה אפליה
רעה זו עם בתי
המשפט של
המדינה:
שופטות יושבות
בכל הערכאות,
מבית משפט
השלום ועד בית
המשפט העליון.
שופטות
בתבונה ובצדק
וכופות את פסקיהן
והכרעותיהן.
וכדי
להמחיש את
חוסר ההגיון
בפסלות האשה
לדון, נביא את
הדין של
לא-יהודיה
הרוצה
להתגייר. הרי
טבילת גר צריך
שתהיה בפני
בית דין
כמבואר בשו"ע
יו"ד רסח ס"ד, אם
כן היאך יראו
הדיינים את
הגיורת טובלת
עירומה? שולחן
ערוך יורה דעה
סימן רסח סעיף
ב: "ואם היתה
אשה, נשים
מושיבות אותה
במים עד
צוארה, והדיינים
מבחוץ,
ומודיעין
אותה מקצת
מצות קלות
וחמורות, והיא
יושבת במים,
ואח"כ טובלת בפניהם
[יש לקוות כי
המים עכורים…]
והם מחזירים
פניהם
ויוצאין, כדי
שלא יראו אותה
כשתעלה
מהמים".
והתירוצים
של רבנים
מסוימים שאין
דרכה של אשה
לצאת מביתה
נפלו בתוהו עם
פסק הלכה זה
שהרי ההפך הוא
הנכון. נשים
ודאי דרכן
להיות במקווה ויכולות
היו להעיד
בקלות על
טבילת הגיורת
ודווקא רבנים
אין דרכם
להיות במקווה
הנשים.
ומטעם
זה שאשה פסולה
לדון היא
פסולה להתיר
נדרים כמבואר
בפתחי תשובה
יורה דעה סימן
רכח ס"ק ב: "עיין
בתשובת רבינו
עקיבא איגר
בהשמטות לסימן
ע"ג שכתב נראה
דוקא בקרובים
[יכולים להתיר
נדרים] דאין
הפסול בגוף דהא
כשרים לדון
לאחרים וכן
בלילה דדבר
אחר גורם לה
דהיינו הזמן –
מה שאין כן
בנשים [שאינן
יכולות להתיר
נדרים]".
3. אשה
אינה יכולה
להיות ראש
מדינה או מלכה
ולא כל תפקיד
שיש בו משום
שררה - כמבואר
בספרי דברים
פיסקא קנז:
"שום תשים: מת,
מנה אחר
תחתיו. מלך,
ולא מלכה". וכן
הוא
במדרש תנאים
(המדרש הגדול) לדברים
פרק יז פסוק
טו: "שום תשים
עליך מלך – ולא
מלכה. מלמד
שאין מעידין
(ממנים) אשה
במלכות וכן כל
משימות
שבישראל אין
ממנין בהן אלא
איש".
וכן
פסק הרמב"ם
הלכות מלכים
פרק א הלכה ה:
"אין מעמידין
אשה במלכות
שנאמר עליך
מלך ולא מלכה,
וכן כל משימות
שבישראל אין
ממנים בהם אלא
איש" ובשו"ת
אגרות משה חלק
יו"ד ב' סימן מד
לא מצא מקור
לפסק הרמב"ם
שלכל משימות
אין ממנים
אשה, נעלם
ממנו מדרש
תנאים דלעיל
(המיוחס לרב
דוד בר עמרם
מעדן) ולכן
פסק להקל
בצורך גדול
במינוי
משגיחת כשרות:
"ואף שלא ידוע
לי בעניי מקום
לדבריו
דבספרי שציין
הכ"מ והרדב"ז
ומ"ע לא הוזכר
אלא מלך ולא
מלכה אבל דין
כל משימות שלא
יהיו נשים לא
הוזכר שם, וצריך
לומר דהוא
סברת עצמו...
ולכן לצורך
גדול בשביל
חיות האלמנה
ובניה
היתומים יש
לסמוך על החולקים
על הרמב"ם
ולמנותה תחת
בעלה להשגחה".
ובפסקי דין
רבניים חלק ד'
עמוד רו נכתב
אחד הנימוקים
מדוע לא יקבלו
הבנות את משרת
אביהם שכיהן
כשמש בית
הכנסת (ולא
שאשה תהיה
חלילה שמש
בביהכ"נ אלא
עבור הבעל של
אחת האחיות),
אשר התקיים
בבית הדין
הרבני האזורי
תל-אביב-יפו בפני
כבוד הדיינים
הרבנים ש' ב'
ורנר (אב"ד), י'
הלוי אפשטיין,
ש' טנא: "וכיון
דהבת אינה ראויה
לירש המשרה
ולמלא מקומו,
דמלך ולא מלכה
כתיב, שוב אין
לבעלה שום כוח
לירש ולהמנות
כממלא מקום
חותנו".
ובעיתון
המודיע מיום
11.03.69 הודיעו
אגו"י כי פרשו מהממשלה
עקב מינויה של
גולדה מאיר
לראשות הממשלה:
"אשר לעמדתם
כלפי ראש
הממשלה
המיועד, גב'
מאיר, אמרו
נציגי אגו"י
כי יש להם
הערכה כנה
לגב' מאיר בנוגע
אליה, אך זה לא
גורע מעמדתם
השלילית
שלמשרת ראש
הממשלה תבחר
אישה – דבר
הנוגד את
השקפתם".
מהאמור
לעיל עולה שעל
פי ההלכה, אשה
לא יכולה להיות
אפילו משגיחת
כשרות ולא שמש
בבית הכנסת על
אחת כמה וכמה
שלא ראש עיר או
ראש מועצה
דתית ולא שום
תפקיד ציבורי
אחר שיש בו
סמכות.
לסיכום:
מפרק זה עולה
בבירור כי
עפ"י ההלכה,
אשה אינה יכולה
להיות שותפה
כלל ועיקר
בנושאים
החשובים
והמרכזיים של
ציבוריות
וחברה. היא
אינה יכולה
להיות חלק
מהרשות
השופטת (פסולה
לדיינות) ולא
כחלק מהרשות
המחוקקת (שאין
ממנים אשה לכל
משימות
שבישראל, ולכנסת
בודאי שלא –
וראה רשימות
הח"כים של ש"ס
ויהדות התורה)
ואף לא כחלק
מהרשות
המבצעת (שהרי
אינה יכולה
להיות שרה
בממשלה,
ואפילו לא
שוטרת משום
שזה תפקיד שיש
בו משום שררה
ולא גרע
ממשגיחת
כשרות).
פרק
ב – מעמד
האשה/הבת
במשפחה
1 . הבת
בחזקת האב
לקדשה לאשר
חפץ.
דברים
פרק כב, טז:
"ואמר אבי
הנער[ה] אל
הזקנים את בתי
נתתי לאיש הזה
לאשה" ובמשנה
(מסכת כתובות
דף מו עמוד ב):
"האב זכאי
בבתו
בקידושיה"
(בקטנות
ובנערות –
רש"י. והגדרת נערה
שהיא מגיל
שתים עשרה עד
שתים עשרה
וחצי שאז היא
נחשבת בוגרת)
ובגמרא: "אביה
מקבל קידושיה,
דכתיב: דברים
כ"ב,טז: 'את בתי
נתתי לאיש
הזה'".
ודבר
ברור הוא שהאב
אינו שואל את
דעתה של הבת כמבואר
ברמב"ם הלכות
אישות פרק ג
הלכה יא: "האב
מקדש את בתו שלא
לדעתה כל זמן שהיא
קטנה וכשהיא
נערה רשותה
בידו שנאמר:
'את בתי נתתי
לאיש הזה'.
אבל
האשה אינה
יכולה לקדש את
בתה כמבואר
במסכת סוטה דף
כג עמוד ב:
"האיש מקדש את
בתו, ואין
האשה מקדשת את
בתה. דכתיב
(דברים כב, טז):
'את בתי נתתי
לאיש הזה'".
וחשוב
לזכור כי זכות
האב לקדש היא
דוקא את בתו
אך לא את בנו,
דבר המשתמע מן
הנאמר 'את בתי
נתתי לאיש
הזה'.
יש
לציין שאף
שהתורה מתירה
לאב לקדש את
בתו רבותינו
בתלמוד אסרו
זאת, קידושין
דף מא עמוד א: "אסור
לאדם שיקדש את
בתו כשהיא
קטנה, עד
שתגדל ותאמר
בפלוני אני
רוצה".
אלא
שבדורות
מאוחרים יותר
חזרו להיתר
לקדש את בתו
הקטנה, תוספות
מסכת קידושין
דף מא עמוד א:
"ועכשיו שאנו
נוהגים לקדש
בנותינו
אפילו קטנות
היינו משום
שבכל יום ויום
הגלות מתגבר
עלינו ואם יש
סיפק ביד אדם
עכשיו לתת לבתו
נדוניא שמא
לאחר זמן לא
יהיה סיפק
בידו ותשב בתו
עגונה לעולם"
וכך
פסק הרמ"א שולחן
ערוך אבן העזר
סימן לז סעיף
ח: "וי"א דנוהגין
בזמן הזה לקדש
בנותינו
הקטנות, משום
שאנו בגלות
ואין לנו תמיד
סיפוק כדי
צרכי נדוניא.
גם אנו מתי
מעט, ואין
מוציאין תמיד
זיווג הגון (תוספות
ריש האיש
מקדש). וכן
נוהגין".
2. האב
יכול למכור את
בתו לאמה
(שפחה), שמות
פרק כא, ז: "וכי
ימכר איש את
בתו לאמה לא
תצא כצאת
העבדים" ודין
זה כל זמן
שהיא קטנה ולא
נערה כלומר עד
גיל שתים
עשרה. ושוב: אף
בדין זה הזכות
למכור הוא
דווקא את הבת
ולא הבן, וכן
דווקא האב
יכול למכור
ולא האם.
ודבר
זה אינו נוהג
אלא בזמן
היובל. רמב"ם
הלכות עבדים
פרק א הלכה י:
"אין אמה
העבריה נוהגת
ולא עבד עברי
נוהג אלא בזמן
שהיובל נוהג".
וסייג
נוסף הוא שאין
האב רשאי
למוכרה כשיש
לו כסף. רמב"ם
הלכות עבדים
פרק ד הלכה ב:
"אין האב רשאי
למכור את בתו
אלא א"כ העני
ולא נשאר לו
כלום לא קרקע
ולא מטלטלין
ואפילו כסות
שעליו ואעפ"כ
כופין את האב
לפדותה אחר
שמכרה משום
פגם משפחה".
על
מעמד הבת עד
גיל שתים עשרה
וחצי ראוי
לצטט את המשנה
בכתובות פרק ד
משנה ד: "האב
זכאי בבתו
בקדושיה בכסף
בשטר ובביאה
וזכאי
במציאתה ובמעשה
ידיה (כל שכר
עבודה שלה)
ובהפרת נדריה
ומקבל את
גיטה" וכל
הדינים הללו
נוהגים רק בבת
ולא בבן ועיין
תוס' כתובות
מז ע"א ד"ה
משום איבה.
לסיכומו
של פרק זה:
במשפחה, כל
זכויות
הבעלות בידי
הגברים, בין
אבות בין
בנים, ואין
שום זכויות
לנשים. האשה
חסרת כל מעמד
במשפחה.
פרק
ג - מעמד אשה
שנשאת לאיש
1.
כשם שהבת
ברשותו של האב
כך האשה נחשבת
ברשותו של
הבעל לדברים
רבים, כאמירת
חז"ל כתובות
מח ע"א: "לעולם
היא ברשות האב
עד שתכנס
לרשות הבעל".
הקידושין
– הגבר הוא
הקונה את האשה
והמכניס אותה
לרשותו. לכן
רק הגבר הוא
המקדש ולא
האשה. מסכת
קידושין דף ה
עמוד ב: "ת"ר:
כיצד בכסף?
נתן לה כסף או
שוה כסף, ואמר
לה הרי את
מקודשת לי הרי
את מאורסת לי
הרי את לי
לאינתו – הרי
זו מקודשת;
אבל היא
שנתנה, ואמרה
היא הריני
מקודשת לך,
הריני מאורסת
לך, הריני לך
לאינתו – אינה
מקודשת" ושים
לב היטב לנוסח
הקידושין,
מסכת קידושין
דף ו עמוד א: "
הרי את קנויה
לי – מקודשת;
הרי את שלי,
הרי את ברשותי,
הרי את זקוקה
לי – מקודשת".
וכל אלה כולם
כינויי בעלות
ברכוש.
2. חיובי
הבעל לאשה –
לאחר ברית
הנשואין מהם
הדברים, לפי
ההלכה, שהבעל
חייב לאשה
ומהם הדברים
שהאשה חייבת
לבעלה? שמות
כא, י: "אם אחרת
יקח לו שארה
כסותה וענתה לא
יגרע"; פירש
רש"י: "שארה,
מזונות.
כסותה,
כמשמעו.
עונתה, תשמיש".
וכן פסק
הרמב"ם הלכות
אישות פרק יב
הלכה ב: "שלשה
מהן מן התורה
ואלו הן שארה
כסותה ועונתה,
שארה אלו
מזונותיה,
כסותה כמשמעה,
עונתה לבא עליה
כדרך כל הארץ".
ואילו
הרמב"ן סובר
שמזונות
וכסות הם
מתקנת חכמים
ולא מן התורה,
ופירש שאר
קירוב בשר
וכסות שהבעל
הוא כסותה
ועונתה הוא
התשמיש. שמות
פרק כא פסוק ט:
"וזה פירוש
נכון, כי דרך
הכתוב בכל
מקום להזכיר
המשכב בלשון
נקי ובקצור,
ולכן אמר באלו
ברמז שארה כסותה
ועונתה, על
שלשת הענינים
אשר לאדם עם
אשתו בחבורן.
ויבא זה כהוגן
על דין ההלכה,
ויהיו
המזונות
ומלבושי האשה
תקנה מדבריהם".
כלומר, לדעת
הרמב"ן, כל
חובו של הבעל
מדאורייתא
הוא קיום יחסי
מין סדירים.
כסות ומזון הם
מדברי חכמים.
גם
יתר הדברים הם
תקנת חכמים,
כעין הסכם
ממוני למען
ישרור שלום
בין איש
לאשתו. רמב"ם
הלכות אישות
פרק יב הלכה ב: "והשבעה
מדברי סופרים
וכולן תנאי
בית דין הם, האחד
מהם עיקר
כתובה, והשאר
הם הנקראין
תנאי כתובה
ואלו הן,
לרפאותה אם
חלתה, ולפדותה
אם נשבית,
ולקברה
כשתמות,
ולהיות נזונת
מנכסיו ויושבת
בביתו אחר
מותו כל זמן
אלמנותה,
ולהיות בנותיה
ממנו ניזונות
מנכסיו אחרי
מותו עד
שיתארסו,
ולהיות בניה
הזכרים ממנו
יורשין כתובתה
יתר על חלקם
בירושה שעם
אחיהם".
3. חיובי
האשה לבעל –
כתב הרמב"ם
הלכות אישות
פרק יב הלכה ג:
"והארבעה
שזוכה בהן
כולם מדברי
סופרים, ואלו
הן, להיות
מעשה ידיה
שלו, ולהיות
מציאתה שלו,
ושיהיה אוכל
כל פירות
נכסיה בחייה
[כלומר
הרווחים
מנכסיה], ואם
מתה בחייו יירשנה,
והוא קודם לכל
אדם בירושה".
ולדעת הראב"ד
ירושת הבעל את
אשתו מן
התורה, כך כתב
בהשגותיו:
"ואם מתה
בחייו ירשנה
והוא קודם לכל
אדם בירושה.
א"א (אמר
אברהם) אומר
אני ירושת
הבעל דבר תורה".
ואין צורך
לאמר שאם נפטר
הבעל אין אשתו
יורשת אותו
כלל וראה
להלן!
4.
מלאכות שאשה
חייבת לבעלה –
כתב הרמב"ם
הלכות אישות
פרק כא הלכה ז:
"נמצאו כל
המלאכות שכל
אשה עושה אותן
לבעלה חמש מלאכות,
טווה ורוחצת
פניו ידיו
ורגליו
ומוזגת את הכוס
ומצעת את המטה
ועומדת לשמש
בפניו, והמלאכות
שמקצת הנשים
עושות אותן
ומקצתן אינן
עושות שש
מלאכות, מטחנת
ואופה ומבשלת
ומכבסת
ומניקה
ונותנת תבן לפני
בהמתו".
ובהלכה י
כתב: "כל אשה
שתמנע מלעשות
מלאכה מן
המלאכות שהיא
חייבת לעשותן כופין
אותה ועושה
אפילו בשוט".
ובהשגות
הראב"ד כתב:
"א"א מעולם לא
שמעתי יסור
שוטים לנשים
אלא שממעט לה
צרכיה
ומזונותיה עד
שתכנע". כלאמר
לא יצליף בה,
רק ירעיב אותה
עד שתיכנע
לשרתו.
כך
עולה מתקנת
חכמים: שאין
לאשה נשואה
שום רכוש או
ממון ששייכים
לה ולכן אמרו
חז"ל (בבא קמא
דף פז עמוד א):
"עבד ואשה
שחבלו באחרים
פטורים" (שאין
להם ממה לשלם.
נתגרשה האשה
ונשתחרר העבד,
וקנו נכסים –
חייבין לשלם,
שהרי מתחלה הן
חייבין אלא
שאין להם מה
לשלם שגם נכסי
מלוג של אשה
משועבדים
לבעל לפירות
ולירושה -
רש"י).
ולכן
פסק השולחן
ערוך שאין
לקבל צדקה
מאשה – שולחן
ערוך יורה דעה
סימן רמח סעיף
ד: "גבאי צדקה,
אין מקבלין
מהנשים ומהעבדים
ומהתינוקות,
אלא דבר מועט,
אבל לא דבר
גדול שחזקתו
גזול או גנוב
משל אחרים [כי
לא יתכן שיהיה
לאשה איזה
רכוש או נכס
משלה, רק אם גזלה
או גנבה…] ".
5. האשה
משועבדת לבעל
לתשמיש המיטה
כל זמן שהוא רוצה,
שלא כחיוב
הבעל שהוא
בזמנים
מוגדרים.
כמבואר בשו"ת
חתם סופר חלק
ז סימן כה:
"שהוא מוכר
עצמו ומשעבד גופו
לשיעבודים
ידועים בשאר
כסות ועונה,
וחלף זה היא
מכורה
ומשועבדת לו
לתשמיש מן
התורה" .
וכן בשו"ת
אגרות משה חלק
או"ח ד' סימן עה:
"משמע שהאשה
משועבדת
להבעל לתשמיש
בכל זמן שרוצה,
אף שלא בזמן
העונה אם היא
בבריאותה;
והבעל אינו
מחוייב אלא
בימי העונה
שקבעו חכמים
ובליל טבילה
ובשעה שיוצא
לדרך וכן
כשהוא מכיר בה
שהיא משדלתו
ומרצה אותו
ומקשטת עצמה לפניו"
וכן משמע בר"ן
בנדרים סוף
פרק שני על פירוש
הגמרא: "ההיא
דאתאי לקמיה
דרבי אמרה לו
רבי ערכתי לו
שלחן והפכו
[בעל שלא כדרך
הטבע] אמר לה
בתי תורה
התירתך" וכתב
הר"ן: "דכתיב כי
יקח איש אשה שהיא
לקוחה לו
לעשות בה כל
חפצו".
6.
ולא רק
לענייני מין
היא משועבדת
לבעלה אלא עצם
מהות
הנישואין היא
שהאשה עוברת
לרשות הבעל
ולא להפך,
ומסטטוס זה
נובעות הרבה
הלכות תורניות
הממחישות מצב
עגום של האשה.
כיבוד
אב ואם – היות
והאשה ברשות
בעלה היא
פטורה ממורא
וכיבוד אב ואם
כמבואר
בקידושין דף
ל עמוד ב: "מה
ת"ל איש? ['איש
אמו ואביו
תראו' (ויקרא
יט ג)] איש סיפק
בידו לעשות,
אשה אין סיפק
בידה לעשות, מפני
שרשות אחרים
(בעלה - רש"י)
עליה. אמר רב
אידי בר אבין
אמר רב:
נתגרשה
(מבעלה, הרי
היא כאחיה
במצות כיבוד - רש"י)
שניהם שוים"
וכן בקידושין
דף לא עמוד א: "שאל
בן אלמנה אחת
את ר' אליעזר:
אבא אומר
השקיני מים
ואימא אומרת
השקיני מים,
איזה מהם
קודם? אמר ליה:
"הנח כבוד אמך
ועשה כבוד
אביך, שאתה
ואמך חייבים
בכבוד אביך".
ובתוספות
מסכת קידושין
דף ל עמוד ב:
"שיש רשות
אחרים עליה –
ואע"ג דמעשה
ידיה לבעלה
מדרבנן בעלמא מ"מ
אינה מצויה
אצל אביה אלא
אצל בעלה".
ובשו"ת אגרות
משה חלק או"ח
א' סימן קנח:
"איתא בקידושין
דף ל' שאשה אין
סיפק בידה
לקיים מצות
כבוד אב ואם
מפני שרשות
אחרים עליה
שלכאורה תמוה
טובא הא שעבוד
מלאכה דאשה
לבעלה הוא רק
מדרבנן ואיך
אמר זה על
הקרא, דנאמר
איש? ועיין
בתו"י כתובות
דף ל"ט שדחו
בזה פי' ר"י
שהוכיח מזה
דאין סיפק
בידה
שנישואין
מוציאין מרשות
אב הא מדרבנן
הוא, אלא צריך
לומר משום דאף
שמן התורה
ליכא דין
שעבוד מלאכה
על האשה מ"מ
איכא דין על
האשה שתהיה
אצל בעלה שזהו
עיקר נישואין
וא"כ אין סיפק
בידה לילך אצל
אביה להאכילו
ולהשקותו
ולעשות כל
עניני כבוד". ובספר
אבודרהם, בר•
