|
 - קובץ להדפסה
מתוך
ספר:
"ראשית
ישראל",
מאת:
פרופ'
ישראל
פינקלשטיין
וניל אשר סילברמן,
תל-אביב: אוניברסיטת
תל-אביב,
ההוצאה
לאור, תשס"ג
2003.
דברי
הקדמה של דעת-אמת
לממצאים:
הניגש
לחקור את "כתבי
הקודש"
כבר
הניח במעשה זה
שהוא מתיחס
ליצירה זו כיצירה
אנושית.
וכי
מה יש לאדם לחקור
"כתבי
קודש"
שכולם
דברי אלהים חיים
ומי יהין או
יכשל בחטא היוהרה
להתימר "לחקור"
את
הנשגב משכל
האדם.
התאולוגים
המתיחסים למקרא
"ככתבי
הקודש"
ביטאו
זאת היטב וכתבו:
"התורה
קדמה לבריאת
העולם ואין צריך
לומר ללידתו
של משה רבינו
כמו שבא לנו
בקבלה שהיתה
כתובה באש שחורה
על גבי אש לבנה.
הנה
משה כסופר המעתיק
מספר קדמון
וכותב"
(הקדמת
הרמב"ן
לבראשית).
וכן:
"מה
לשכל האנושי
להבין בתורת
ה'"
(הקדמת
קצות החושן).
טקסט
"קדוש"
אינו
ניתן לבחינה
אנושית (חולין)
וכל
הבא לבחון ולבדוק
את הטקסט בהיבט
חולין,
כלומר
לשאוב ממנו
ארועים היסטוריים
או תרבותיים
ללא הקשר אל
עבודת האלהים,
הרי
שהפך את "כתבי
הקודש"
ליצירת
חולין.
עצם
הנסיון להתחקות
אחר זמן כתיבת
התורה מעיד הוא
כדבר פשוט וברור
כהנחת עבודה
שספר התורה נכתב
בידי אדם בשר
ודם המעורה
בחברה,
בתרבות
ובאמונות של
תקופתו.
חוקרי
המקרא,
עוקבים
אחרי שינויי
הלשון,
הסתירות
הפנימיות והתאמת
הארועים ההסטוריים,
לכתוב
במקרא.
אלו
נעשים בכלים
תבוניים ובשיטה
מחקרית המקובלת
במיתודה האקדמית.
כך
גם ישנם ארכיאולוגים
שחופרים ונוברים
אחר כל פיסת
מידע אחר הארועים
הכתובים במקרא
באם תואמים הם
את הממצאים
על פי המתודה
המדעית ואם לא.
לצורך
ההמחשה נביא
דוגמה מה בין
אנשי האמונה
שהתורה נכתבה
מפי הגבורה לבין
אנשי המחקר.
הפסוק
העוסק בנושא
מיקומו של גן
עדן אומר כך:
"וְשֵׁם
הַנָּהָר
הַשְּׁלִישִׁי
חִדֶּקֶל הוּא
הַהֹלֵךְ קִדְמַת
אַשּׁוּר וְהַנָּהָר
הָרְבִיעִי
הוּא פְרָת"
(בראשית
פרק ב;
14) חוקר
הרוצה לקבוע
את תיארוכו של
כתיבת הטקסט
יבדוק ראשית
את התקופה האשורית
כהנחה ברורה
שהטקסט נכתב
לאחר קיומה של
אשור.
אנשי
האמונה אף שיודו
לממצאים ויאמרו
שאשור לא היתה
בתקופת משה רבנו
(הזמן
שנכתבה התורה
על פי אמונתם)
יחזיקו
באמונתם אשר
לא תתערער וישיבו
כפי שהשיבו
בתלמוד שמשה
כתב זאת על שם
העתיד (כתובות
יב ע"ב).
כלומר,
לאדם
המאמין הארועים
"ההסטוריים"
וסיפורי
המקרא אין בהם
תועלת ואף נראים
מיותרים.
ספר
המקרא כטקסט
קדוש אינו אלא
תביעתו של האלהים
מהאדם לקיים
ולשמור את מצוותיו
וכל מה שאינו
תורם לתביעה
זו הוא מעורר
תמיהה.
הרמב"ם
בספרו 'מורה
נבוכים'
טרח
להסביר את סיפורי
המקרא ואת הארועים
"ההסטוריים"
לבל
יראו כחסרי
תועלת לקיום
המצוות וכך כתב:
"דע
כי כל ספור שתמצאהו
כתוב בתורה הוא
לתועלת הכרחית
בתורה,
אם
לאמת דעת שהוא
פינה מפינות
התורה,
או
לתקון מעשה מן
המעשים,
עד
שלא יהיה בין
בני אדם עול
וחמס"
(חלק
שלישי פרק נ)
וכדי
להסביר את סיבת
פירוט התורה
במסעות בני
ישראל מיציאת
מצרים עד כניסתם
לארץ שלכאורה
אין בהם תועלת
לקיום המצוות
כתב:
" וכאשר
ידע השם יתעלה
שאפשר לפקפק
באלו המופתים
בעתיד,
כמו
שמפקפקין בשאר
הספורים…ומפני
זה הסיר המחשבות
ההם כולם,
וחיזק
עניני אלו המופתים
כולם בבאור
המסעות ההם"
(שם).
כלומר
כל סיפור מסע
בני ישראל עם
פירוט החנייה
והיציאה באו
לחזק את האמונה
שאכן זה סיפור
אמיתי ממשי.
סביר
להניח שהרמב"ם,
מגדולי
ההוגים היהודים,
היה
מודע לכשל הלוגי
הפנימי בטענתו.
הרי
מי שמאמין שטקסט
התורה הוא אלוהי
לא יפקפק בכתוב
אף בלי פרוט
מסעי בני ישראל
במדבר,
ומי
שסובר שזה טקסט
אנושי פירוט
המסעות לא ישכנעו
שזה אלוהי,
הרי
גם סיפור עם
פירוט מקומות
אפשר לבדות.
לכן
נראה שדעת הרמב"ם
היא שצריך להאמין
בסיפור מסעי
בני ישראל כסיפור
ממשי ולא אלגורי
לא שבאמת כך היה
אלא שצריך להאמין
שכך היה,
מפני
שתפיסה זו מחזקת
את אמונת המאמין.
תפיסה
זו אימץ אחד -
העם,
אם
כי בהיבט הלאומי
ולא הדתי:
"מציאותו
של משה זה אינה
מוטלת בספק
אצלי,
כך
גם מהותו ברורה
לי ואינה עלולה
להשתנות על ידי
שום "מציאה
"
ארכיאולוגית"
(אחד
העם,
מאמר
"משה",
מתוך:
"על
פרשת דרכים"
עמ'
רכ).
כלומר
הממצאים הארכיאולוגים
אינם מעלים
ואינם מורידים
לא למאמין בקדושתו
של המקרא ולא
לא מזדהה בלאומיותו
של המקרא.
לאדם
החילוני אין
רלוונטיות
לצוויים ולסיפורים
במקרא המפרטים
את תביעתו של
האלהים לקיום
מצוות ולעבודת
האלהים.
כל
התעסקותם בטקסט
המקראי הינו
מטעמים לאומיים
ותרבותיים
ומסקרנות אינטלקטואלית
כמו חקר/אימות
המקרא עם ההסטוריה.
החוקרים
המצדדים באמיתות
ההסטורית של
האבות,
קרי
בקיומם הממשי
של אברהם יצחק
ויעקב ואלו
המכחישים,
אלה
גם אלה אינם
מקבלים את סיפור
"עקדת
יצחק",
את
ההבטחה של אלהים
לאברהם "וְנָתַתִּי
לְךָ וּלְזַרְעֲךָ
אַחֲרֶיךָ אֵת
אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ
אֵת כָּל אֶרֶץ
כְּנַעַן"
(בראשית
יז;
8),. ולא
את ההתגלות
האלהית במעמד
הר סיני…אף על
פי שכל אלה הם
הם המסרים העיקריים
של המקרא.
על
פי גישה זו נוקט
ספרם של ישראל
פינקלשטיין
וניל אשר סילברמן
"ראשית
ישראל".
גישה
מדעית שהציר
המרכזי שלה הוא
הממצאים הארכיאולוגים.
מסקנתם,
לאור
הממצאים,
שספר
המקרא נכתב במאה
השביעית לפני
הספירה מסיבה
פשוטה;
פרוט
ארועים הסטוריים
במקרא המיוחסים
למאות השמינית
והשביעית תואמים
את הממצאים
הארכיאולוגיים,
ואילו
הארועים הקודמים
למאות אלו אינם
תואמים ובחלקם
אף סותרים ממצאים
אלו.
נביא
ציטוטים נבחרים
מהספר המתמקדים
בממצאים הארכיאולוגים
הסותרים את
סיפורי המקרא
עד המאות השמינית
והשביעית ואת
אלו המאששים
את פירוט הארועים
במקרא של המאות
השמינית והשביעית,
בתוספת
הערות הבהרה
של דעת-אמת.
סיפור
האבות
על
פי החישוב המקראי
סיפור האבות
'מתוארך'
לשנים
2100
לפני
הספירה,
זאת
על פי הכרונולוגיה
של ההיסטוריונים,
על
פי המסורת הרבנית
לידתו של אברהם
היא ב – 1810
לפני
הספירה.
הסיבות
העקריות לפער
זה נובע מתיארוך
שלטון פרס בשנת
538
לפנה"ס
ושהיית בני
ישראל במצרים
400
שנה
כדעת ההסטוריונים.
לפי
המסורת שלטון
פרס היה בשנת
368
לפנה"ס
שהות בני ישראל
במצרים 210
שנה
בלבד.
(עיין
בטבלה הנמצאת
במאמר "מגילת
אסתר רומן היסטורי").
אמיתות
סיפור האבות
שנוי במחלוקת
בין הארכיאולוגים,
וכאן
המקום להביע
תמיהה במחלוקת
מוזרה זו.
הכל
מודים שכתיבת
התורה נעשתה
במאוחר לתקופת
האבות (בזמן
לכתם של בני
ישראל במדבר
לאחר יציאתם
ממצרים).
כלומר
כל ספר בראשית
היא כתיבה אנכרוניסטית
אליבא דכולי
עלמא,
כאילו
נחלקו "מה
מידת האנכרוניזים
של ספר בראשית"
האם
מספר מועט של
מאות שנים או
מספר רב של מאות
שנים.
והרי
כל החוקרים
מודים שאין
לסמוך על עובדות
היסטוריות
המסופרות בספר
שנכתב לאחר מאות
בשנים מזמן
הארועים אלא
אם כן יש עדויות
לכך.
רצוני
לומר לתומכי
אמיתות סיפור
המקרא בהיבטו
"ההיסטורי"
לא
צריך להפריע
שסיפור האבות
הוא סיפור אגדה,
בדיוק
כפי שהם מתיחסים
לסיפור בריאת
האדם ,
סיפור
נח והמבול.
לכן
נראה שעקשנותם
(הרי
אי אפשר למצוא
ממצא ארכיאולוגי
"לעקדת
יצחק")
של
תומכי אמיתות
סיפור האבות
נובעת יותר
מטעמים תאולוגיים
יותר מאשר מחקריים.
אף
על פי כן נביא
את ראיותיהם
של פינקלשטיין
וסילברמן שסיפור
האבות סופר אף
לאחר יציאת
מצרים במאות
שנים :
גמלים
– "וּלְאַבְרָם
הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ
וַיְהִי לוֹ
צֹאן וּבָקָר
וַחֲמֹרִים
וַעֲבָדִים
וּשְׁפָחֹת
וַאֲתֹנֹת
וּגְמַלִּים"
(בראשית
יב;16).
"כיום,
הודות
למחקר הארכיאולוגי,
אנו
יודעים כי גמלים
לא בוייתו לשימוש
כבהמות משא לפני
שלהי האלף השני,
וכי
השימוש בהם
בתפקיד זה לא
נפוץ במזרח
הקדום אלא באלף
הראשון לפני
הספירה"
(עמ'
54).
סחורות
– "וְהִנֵּה
אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים
בָּאָה מִגִּלְעָד
וּגְמַלֵּיהֶם
נֹשְׂאִים
נְכֹאת וּצְרִי
וָלֹט הוֹלְכִים
לְהוֹרִיד
מִצְרָיְמָה"
(בראשית,
לז
;
25).
"שיירת
הגמלים שנשאה
"נכאת
וצרי ולט"
בסיפור
יוסף חושפת
בקיאות ברורה
במוצרים העיקריים
של הסחר עם חצי
האי ערב,
סחר
ששיגשג בפיקוחה
של האימפריה
האשורית במאות
השמינית והשביעית
לפני הספירה"
(עמ'
54)
נינוה
-
"מִן
הָאָרֶץ הַהִוא
יָצָא אַשּׁוּר
וַיִּבֶן אֶת
נִינְוֵה וְאֶת
רְחֹבֹת עִיר
וְאֶת כָּלַח"
(בראשית
י;11)
נינוה
נהפכה בירת
האימפריה האשורית
במאה השביעית
לפנה"ס
(עמ'59).
פלשתים
וגרר -
"וַיְהִי
רָעָב בָּאָרֶץ
מִלְּבַד הָרָעָב
הָרִאשׁוֹן
אֲשֶׁר הָיָה
בִּימֵי אַבְרָהָם
וַיֵּלֶךְ
יִצְחָק אֶל
אֲבִימֶלֶךְ
מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים
גְּרָרָה"
(בראשית
כו,
1).
הפלשתים
קבוצת מהגרים
מן הים האגאי
או מן האגן
המזרחי של הים
התיכון,
לא
ייסדו את יישוביהם
לאורך מישור
החוף של כנען
אלא בזמן כלשהו
במאה השתים עשרה
לפני הספירה.
עריהם
שיגשגו במאות
האחת עשרה והעשירית,
והמשיכו
לחלוש על האזור
גם בתקופה האשורית…את
גרר יש לזהות
בתל הרור,
מצפון
מערב לבאר שבע…בתקופת
הברזל ה -
1 (900 – 1150 ) -לא
היה זה אלא כפר
קטן וחסר כל
חשיבות.
אבל
בשלהי המאה
השמינית ובמאה
השביעית לפני
הספירה,
הפך
המקום למאחז
אשורי חזק ומבוצר
היטב,
ציון
טופוגראפי וצבאי
מובן מאליו"
(עמ'
54).
אדום
– "וְאֵלֶּה
הַמְּלָכִים
אֲשֶׁר מָלְכוּ
בְּאֶרֶץ אֱדוֹם
לִפְנֵי מְלָךְ
מֶלֶךְ לִבְנֵי
יִשְׂרָאֵל"
(בראשית
לו;
31 )
"אדום
מופיעה בתעודות
הקדומות כישות
נבדלת רק אחרי
כיבוש האזור
בידי אשור.
והיא
לא הפכה ליריבה
רצינית לממלכת
יהודה אלא עם
התחזקותו של
הסחר עם חצי האי
ערב תחת חסותה
של אשור.
גם
הראיות הארכיאולוגיות
ברורות:
אפשר
שגל ההתישבות
רחב ההיקף הראשון
באדום,
שלווה
ביסודם של מצודות
ויישובים גדולים,
החל
אומנם בשלהי
המאה השמינית
לפני הספירה,
אבל
לשיאו הגיע רק
במאה השביעית
ובתחילת המאה
השישית לפני
הספירה.
לפני
כן היה האזור
מיושב בדלילות"
(עמ'
57).
יש
להוסיף שהמילים
"לפני
מלך מלך לבני
ישראל"
מורים
שנכתבו לאחר
קיום המלוכה
של שאול המלך
הראשון שהומלך
על בני ישראל.
מקומות
ישוב של ישמעאל
ובניו -
״בְּכֹר
יִשְׁמָעֵאל
נְבָיֹת וְקֵדָר
וְאַדְבְּאֵל
וּמִבְשָׂם
,וּמִשְׁמָע
וְדוּמָה וּמַשָּׂא
,חֲדַד
וְתֵימָא יְטוּר
נָפִישׁ וָקֵדְמָה"
(בראשית
,
כה;
13 – 15).
קדר
– "קבוצה
שמופיעה לראשונה
בתעודות האשוריות
משלהי המאה
השמינית לפני
הספירה,
ונזכרת
לעיתים תכופות
במהלך שלטונו
של המלך האשורי
אשורבניפל,
במאה
השביעית לפני
הספירה"(עמ'
57).
נביות
ואדבאל -
"אדבאל
ונביות מיצגים
קבוצות מצפון
חצי האי ערב,
הנזכרות
גם הן לראשונה
בכתובות אשוריות
משלהי המאה
השמינית ומן
המאה השביעית
לפני הספירה"(עמ'
58).
תימא
-
אחד
משני מרכזים
העירוניים
העקריים בצפון
חצי האי ערב,
החל
בשנת 600
לפני
הספירה בקירוב
ובמהלך המאה
החמישית לפסה"נ"
(עמ'
58).
יציאת
מצרים:
יציאת
מצרים 1440
לפנה"ס
על פי חישוב
אחורה של 480
שנה
לפני מלוכת
שלמה כמוזכר
במקרא:
"וַיְהִי
בִשְׁמוֹנִים
שָׁנָה וְאַרְבַּע
מֵאוֹת שָׁנָה
לְצֵאת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם
בַּשָּׁנָה
הָרְבִיעִית
בְּחֹדֶשׁ זִו
הוּא הַחֹדֶשׁ
הַשֵּׁנִי
לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה
עַל יִשְׂרָאֵל
וַיִּבֶן הַבַּיִת
לה'
" (מלכים
א,
ו;
1) (עמ'
71) כפי
שציינו לעיל
לפי המסורת ב
-
1310 לפנה"ס.
סיפור
יציאת מצרים
הוא מוטיב מרכזי
במקרא להתגבשות
עם ישראל.
כפי
שנכתב בתחילת
המאמר,
יש
צורך בהתעלמות
גמורה מהתפיסות
"התאולוגיות"
כי
הן אינן עוסקות
במחקר אלא באמונה.
לכן
כל מעשה הניסים,
התגלות
האלהים ומתן
תורה אינם קשורים
לתחום המחקר
אף שמבחינה
תאולוגית הם
העיקר וסיפור
הרקע הוא משני
לחלוטין.
חוקר
הבא לחקור את
המקרא כספר
היסטוריה צריך
להתיחס אליו
כאל כל ספר היסטוריה
אחר (תוקדידס,
הרודוטוס
וכיוצא באלו)
שחלקם
עלולים להיות
מתובלים בדמיון,
אגדה
ומיתוסים וחלקם
(יתכן)
תואמים
את העובדות.
יתירה
מכך ,
ספר
המקרא באופן
ברור הינו בעיקרו
ספר תאולוגי
והארועים ההסטוריים
המסופרים הינם
אמצעי וכלי עזר
למסקנות אמוניות,
לכן
נתון הוא לחשד
רב יותר לבדיית
העובדות כשרות
לאמונה.
החוקרים,
למעשה,
בודקים
האם יש ממצאים
כל שהם התומכים
בסיפור יציאת
מצרים או שמא
כולו בדיה או
אגדה תלושה
מהמציאות.
אפשר
לשאול כך:
האם
מיתוס סיפורי
המקרא על יציאת
מצרים מבוסס
על ארוע מסוים
או שמא "הארוע"
מבוסס
על המיתוס?
מה
קדם למה המיתוס
לארוע או הארוע
למיתוס?
תשובה
לשאלה זו ניתנה
בספר "ראשית
ישראל".
על
פי הממצאים
הארכיאולוגיים
קיים ארוע של
מהגרים הנכנסים
למצרים וגורשו
לדרום כנען אף
על פי שהפרטים
והתאריכים אינם
תואמים את הזמנים
המקראיים.
העולה
מזה שסיפור
יציאת מצרים
יכול להיות
מבוסס על ארוע
עובדתי:
היסטוריון
מצרי בשם מנתון
שחי במאה השלישית
לפנה"ס
תיעד סיפור על
גירוש החיסקוס
ממצרים ומתוארך
ל 1570
לפנה"ס
… מהימן בהרבה
ממנתון הוא מקור
מצרי מן המאה
השש עשרה לפנה"ס,
המתאר
את עלילות המלך
יעחמס,
מן
השושלת המצרית
השמונה עשרה,
שכבש
את ארוויס (שם
מקום)
וגירש
את שרידי החיסקוס
למעוזם המרכזי
בדרום כנען –
שרוחן שליד עזה
-
שגם
אותה כבש אחרי
מצור .
ואכן
תל א – דבע נעזב
באמצע המאה ה-
שש
עשרה לפנה"ס
בקירוב ,
ונטישתו
ציינה את קיצה
הפתאומי של
ההשפעה הכנענית
בדלתא של מצרים…מקורות
ארכיאולוגיים
והסטוריים בלתי
תלויים מספרים
על הגירות שמים
מכנען למצרים,
ועל
גירושם בכוח
בידי המצרים.
תאור
בסיסי זה מקביל
לסיפור המקראי
של יציאת מצרים…גירוש
החיסקוס מתוארך
ל – 1570
| 
